אני בעיקר מתבייש

בשבועות האחרונים אני בעיקר מתבייש. אני מוצא את עצמי מדלג פעם אחר פעם על מדורי החדשות באינטרנט, כדי לא להיתקל בידיעה נוספת על המאבק המביך והמתדרדר על זהות הרב הראשי הבא, או על העמדה הלא-ברורה של נציגי הציונות הדתית בסוגיית השוויון בנטל. בעיתון המגיע לביתי אני מעסיק את עצמי בעיקר במדור הספורט, ובנסיעות ארוכות בכביש הבקעה אני מעדיף לשמוע מוזיקה מאשר תוכניות אקטואליה. כי במהלכן של אלו, יודע אני, איחשף לציטוט החדש והנמוך עוד יותר מבית מדרשו של רב זה או אחר, או למכתב שהודלף/הוברח/זויף/נשלח בטעות מכנס רבנים אחד או ממשנהו. אני מתבייש בשליחי הציבור שאותם בחרתי אני עצמי לכנסת, המקדמים במעשיהם - ולעיתים דווקא בחוסר מעשיהם - מהלכים פוליטיים מתוחכמים-לכאורה (וחסרי סיכוי!), שעד לבחירות האחרונות יכולים היינו להישבע שאין הם חלקנו; מעדיפים להיעדר מהצבעה על חוק הנוגע לרבנות הראשית (!), תחת הצבעה בעדו, או לכל הפחות הבעת עמדה של ממש בעניינו; מטיפים בשער בעד השוויון בנטל, ואולם מסיבות שאינן לחלוטין ברורות אינם מיישמים דבר מכך על המחנה שאותו מייצגים הם עצמם.

החדווה של השחרת הפנים

אני מתבייש לא פחות בנמיכות השפה וההתבטאות של חלק ניכר מאלו המתיימרים להיות מנהיגי ציבור, ולהוות מופת ודוגמה לחיקוי לאלפי תלמידים ותומכים. בנכונות (לעיתים כמעט בחדווה!) שמפגינים חלק מן הרבנים בבואם להשחיר את פניו של מועמד המצוי בצד אחר של המתרס: הפוליטי, האידיאולוגי, אולי אף הדתי. בחוסר הכבוד המינימלי המופגן בבוטות כלפי בעל תפקיד שאינו סר אוטומטית ומיידית למרותם של רבנים או של מנהיגי-ציבור, שהוא עצמו מעולם לא קיבל על עצמו את מרותם. אני מתבייש במידה רבה גם בתמימותי המהדהדת (והלא כל כך אופיינית, אני מרשה לעצמי לומר), שהובילה אותי לחשוב (ואולי לקוות) שלמרות כל הקשיים, למרות המשקעים המרים, ישנו סיכוי מחודש וממשי לעבודה משותפת בכנסת של פלגים שונים בציונות הדתית, שהמשותף ביניהם לכאורה רב בהרבה על המפריד. אני מתבייש באופן שבו מצטייר הציבור הדתי הלאומי בתקשורת ובציבור, הפעם לא באשמת עורכים או עיתונאים מגמתיים או בעלי אינטרס, כי אם בעיקר בגלל נציגי ומנהיגי הציבור שלי עצמי, אם אכן אנו עדיין אותו הציבור.

מי שמתעסק בהיאבקות בוץ

אני מתבייש בצורך שאני חש לכתוב דברים אלו, שיש שיטענו ללא ספק שהם פוגעים בכבוד הרבנים ובכבוד התורה. אבל אני עונה לעצמי שמי שעוסק בהיאבקות בוץ במשך שבועות ארוכים, אינו יכול לבוא בטענות אל אלו המציעים לו לאחר מכן לרחוץ פנים, לשון וידיים. אני מתבייש כל כך, עד שאני מרגיש צורך לומר לכלל חברי הכנסת שאותם בחרתי, ולמצער לאותם אלו שנבחרו על-ידי כלל מתפקדי הבית היהודי (ואשר מפאת כבודם לא אזכירם בשמותם): אני הוא זה שבחרתי בכם. אני הוא זה שהשקעתי כמה עשרות שקלים מכספי להתפקד למפלגה, רק משום שחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. אני הוא זה שבחר בפריימריז את חלק מכם, ללא כל היכרות אישית בינינו או אינטרס אישי מודע זה או אחר. אני הוא זה שהמאסתי את עצמי על חבריי, בשיחות של טרום-בחירות, בניסיון לשכנע אותם שהפעם כדאי, והפעם זה יהיה אחרת. אני עשיתי את כל אלה, ולא אותם רבנים או מובילי ציבור שאתם מכפיפים עצמכם אליהם, משום מה. אני בחרתי אתכם, ובשבועות האחרונים אני בעיקר מתבייש.