פרשת השבוע - קרח

המַחְלֹקֶת

מִשֶּׁל קֹרַח כֹּל כֻּלָהּ עַל כְּהֻנָּה

בּדַקְדְּקָנוּת פְרַט לִפְרַט תֻּכְנְנָה

לֹא עַל תּוֹרה וְאֱמוּנָה וְעַל חָכְמָה וּתְבוּנָה

לֹא עַל מַחְלֹקֶת בַּהֲלָכָה וּבְסוּגִיָּה שְׁנוּנָה

לֹא עַל עֶקְרוֹנוֹת מוּסָר אוֹ עִקָּרֵי הָאֱמוּנָה

אֶלָּא עַל נֶתַח בַּמֶּמְשָׁל וְכֹל הַיֶּתֶר תוֹאֲנָה

קֹרַח וַעֲדָתוֹ קִנְּאוּ בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

הֵם הֶעֱלוּ חֵמָה וְחָרוֹן

וּמַחְלֹקֶת

זֶה אֲשֶׁר הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר הוֹוֶה

בַּמַּחְלֹוקֶות עַל שִׁלְטוֹן אֻמּוֹת לוֹקוֹת

חֶלַקן תָאֵו לַשִּׁלְטוֹן וְהָאַחֵר תָּאֵו לָהוֹן

מַתִירִים דַּם אָדָם וּמוֹלבילים לַאֲבָדוֹן

וְלֶקַח לֹא נִלְמַד ומחלוקות יִשַּׁאֲרוֹ לָעַד

עַד אֹבְדַן נֶפֶשׁ בְּדֶרֶךְ לְיַעַד לֹא נוֹדַע

עַד שֶׁהָאָרֶץ תִּפְתַּח פִּיָה וַתִּבְלַע

אֶת הַטּוֹב עִם הָרָע

אחדות לכאורה ופלגנות לתפארה למדנו לדעת כי במצרים בני ישראל פָרוּ וְרַבּוּ וְשָׁרְצוּ בֶּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַתִּמָּלֵא בָּהֵם וצאצאי יעקב היו לעם רב. זה אשר ראו המצרים בצאצאי יעקב שישבו בתוכם כנטע זר , וכך הם תארו את בני ישראל: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. (שמות א/ט) ולכן היה צורך להתגונן בפני ישראל באמרם: הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. (שמות א/ י). מה הפחיד את המצרים אצל בני ישראל במצרים? זאת האחידות והשמירה על ייחודם כעם נבדל מן המצרים: בשפתם, במנהגיהם במועדיהם , בשמותיהם ואף בלבושם. התנהגות בני ישראל כמתואר כאן יצרה תדמית של אחדות כתוצאה מהאחידות. ועל כן העם התלכד סביב משה, שבא להחדיר לישראל את האמונה שאברהם אביהם הביא אותה עולם האלילי. האמונה באל אחד וכאן הוא אלהי ישראל . שיאו של דבר היה בהביאו את העם לרגלי הר סיני הנמוך בהרים במדבר ,לחזות במתן תורה ולקבלה. התגלות האלוהים ואמירת עשרת הדברים, הקנתה כוח ועוז לישראל ויכולת לעמוד בתלאות המדבר. אלא שעם ישראל המתואר כעם קשה עורף , החל לשנות כוון בסיוע מסיתים ומדיחים מבפנים מהאספסוף ומאחרים. המורל של העם ירד והחלו בני העם מתאוננים. והשיא של התנהגותו הרעה של העם קבלה ביטוי בפרשת שלח לך - היא פרשת המרגלים. במרגלים זה היה הניסיון הראשון לפלג את העם: אלה שמוכנים להמשיך ולהלחם כדי להיכנס לארץ כנען, ואלה שמבקשים לחזור למצרים. כמעט והפילוג בעם הצליח, על-ידי כך שהחליש את רצון העם להיות מוכנים להלחם על כיבוש הארץ. לא די בזה אלא באה פרשת קרח והעצימה את המחלוקת בעם ועליה ידובר.להלן:

שבט לוי והיחוס של צאצאיו קרח הוא צאצא של שבט לוי קרוב מאד למשה ואהרן כיצד? לוי הוליד את גרשון וקהת ומררי והם הולידו את עמרם (אביהם של משה ואהרן) ויצהר וחברון ועזיאל, כאשר יצהר אחיו של עמרם אבי משה ואהרן ויצהר הם אחי עמרם אבי קרח.. בלשון ימינו הם בני דודים מדרגה ראשונה. והלא הפרשה פותח ביחוסו של קרח : קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (וכפי שזה בתורה . משלא זכה לתפקיד , בעוד אליצפן בן עוזיאל שהוא בן אחיו של קרח הקטן מכלם. כעסו של קרח נבע מקנאה ומאי מינויו לכהנה, אשר משמעות הדבר אי קבלת נתח בממשל.כמנהיג בעם . ויקח קרח את דתן ואבירם בני אליאב ןאון בן פלת בני ראובן, והרי ראובן הוא בכורו של בני יעקב, אשר היו חנו בצד דרום כשכנים בַּחֲנָיָתָם של שבטי ישראל עשו זאת כדי לתת למחלוקת אופי עממי רחב יותר על כך אמר רש"י : אוי לרשע ואוי לשכנו . מכאן יודעים אנו מדוע נאמר קרח ועדתו , כדי שישמע שהמרד מקיף רבים מן העם לצדו של קרח במחלקתו עם משה ואהרן. נשוב ליחוסו של קרח, אנו מוצאים פרוש בעל משמעות חשובה של רש"י . לשם הבנת האמור נקדים ונאמר כי התורה נוהגת להזכיר שם האדם ומוסיפה לשמו שם אביו ושם סבו ושם אבי הסב, והנה כאן בקרח בהזכרה שמו של קרח נאמר : השושלת אליה משתיך והפסיק בהגיעו ללוי ולא הוסיף בן יעקב אבי הָאֻמָּה וכך זה נאמר: ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (טז/א) והכתוב לא הוסיף את שם "יעקב". כי יעקב בברכו את בניו על ערש דוי ביקש רחמים על עצמו שלא יִזָכֵר שמו על מַחְלֻקְתָּם שנאמר: בִּקְהָלַם אַל תֵּחַד כּבוֹדִי (בראשית מט/ו) כי יעקב חזה את המחלקת העתידית של קרח, כי כאשר קרא לבניו לברכם אמר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא ... באחרית הימים. (בראשית מט/א) . קרח כאמור נתקנא באליצפן בן עזיאל שנתמנה כנשיא של בני קהת באמרו: הרי עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל אחים הם בני עמרם משה ואהרן נטלו לעצמם אחד מלך ואחד כהן גדול, ומי ראוי ליטול את הכהנה השניה אם לא אני קרח בן יצהר שאבי הוא שני לעמרם . מינוי אליצפן בן אחיו הקטן מכלם, פגעה בכבודו של קרח וזו באמת המחלוקת האמיתית: כבודו ומעמדו וְחֶלְקוֹ בַּכְּהֻנָּה ובממשל היה חשוב לקרח ולא מחלוקת על דבר תורה או על עתיד האומה.

קרח מערער על סמכות משה ואהרן ערעור קרח ועדתו על מעמדם של משה ואהרן ואלה שנתמנו על ידם לִכְהֻנָּה , היא לא רק ערעור עליהם אלא היא ערעור על רבון העולם שהוא אשר הנחה את משה במעשיו בהנהיגו את העם. קרח ועדתו יודעים כי משה עושה דבר השם בכל מעשיו ומהלכיו, כלשונו של רש"י פועל על-פי הדבור , דהיינו עושה דברו של הקב"ה . ואף על-פי כן האו בטרוניה כלפי מש ה ולמעשה זה כלפי הקב"ה . פנית קרח עצמה לעיני באה לערער את מעמדם של משה ואהרן באמרו להם: "מדוע תתנשאו על קהל ה'"? (טז/ג) דברים אלה נשמעים לא רק מפי קרח, אלא גם על דעת מאתים וחמישים נשיאי העדה אנשי שם , שהתיצבו לצדו של קרח מול משה ואהרן כאומרים הם להם: די לכם במה שקבלתם במנהיגות העם, הרי כל העם קדושים, כולם היו במעמד הר סיני ושמעו את הקולות וקבלו את התורה, מדוע שלא לתת להם את הכהנה הגדולה והמנהיגות. זו כמעין יציאה חוצץ נגד מהלכי אלהים, כאילו באים קרח ועדתו לשנות סדרי בראשית . כמו להפוך בוקר לערב וערב לבוקר , פרושו של דבר האים לשנות את אשר הקב"ה חפץ לעשות באמצעות משה נביאו נאמן ביתו. והנה התברר לקרח ועדתו כי : את הנעשה אין להשיב ומה שהיה הוא שיהיה. הדרישה למינוי כהן גדול יותר מאחד איננה מקובלת על ישראל. זה אפשרי אצל עובדי אלילים , לכל אליל יש כהן משלו. אלא שלישראל יש אל אחד ותורה אחת. וכי הכל מבוסס על אחד מזה גם האחדות שיוצרת עם אחד. לכן לא היה אפשר למנות יותר מכהן גדול אחד , למרות האמירה "כולנו קדושים". הענישה שבפרשה היתה: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש (טז/לב) ובהמשך נִסְפּיּ תומכי קרח בשריפה : ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטרת (ט'ו/לה) ענישה זו באה לאחר שהפלגנים הסיתו את העם. ובכך החלישו את עמידתו. לא בכדי המסיתם למענם ולמען כבודם נשרפו באש שהציתו בסוברם כי הם חסינים בפני האש שהציתו.

אֵשׁ שֶׁהָבְעֲרָה מְלָחֶכֶת טוֹב וָרָע

יְהֵא זֶה טָהוֹר יְהֵא זֶה מְצוֹרַע

הָחָכְמָה לִמְנוּעַ הִתְלַקְחוּת הָאֵשׁ

בְּעוֹדָה נִצּוֹץ שֶׁרַק קִיּוּם מְבַקֵּשׁ

אֵין חָסִין בִּפְנֵי הָאֶשׁ בְּכֹל צוּרָה

כֹּל אוּד כָּבוּי בָּרוּחַ יְהֵא מְדוּרָה

הָחָכְמָה לֹא לְכַבּוֹת גַּחַל דָּלוּק

וְלָשִׂים דַמְךָ מִדַּם רֵעֲךָ סָמוּק

ו

הַלֶקֶח אֲשֶׁר נִלְמַד מִקּרֹחַ וַעֲדָתוּ

שֶׁכֹּל הַמַּסִּית וּמַדִּיחַ אַחַת דָּתוֹ

לְהִשָּׂרֵף בָאֶשׁ אֲשֶׁר אוֹתָהּ הִצִּית

וְשֶׁלֹּא יְחַרְחֵר וְיַעֲמִיד פְּנֵי מַטִּיף