השבוע הלכתי לראות, בתיאטרון הקאמרי, את ההצגה "המאהב" של הרולד פינטר.
המחזה הוצג באולם הנקרא "קאמרי 4" שהוא אולם קטן מאוד עם בית קפה שניתן לרכוש בו שתייה חמה וקרה .
הכיסאות אינם מסומנים (לכן צריך לבוא "מוקדם" בכדי "לתפוס מקום") ובדרך כלל חלקם מוצבים סביב שולחנות לשם שתייה וכיבוד קל. בהצגה הנוכחית לא היו שולחנות , נוספו במקומם כיסאות שנדחסו אחד לשני.
ההצגה נמשכה 50 דקות. לתדהמתי, עבור הצגה כה קצרה, באולם קטן, לא מסומן, עמוס לעייפה באנשים הדחוסים אחד לשני מחיר הכרטיס הוא 200 שקלים!!! חוצפה!!!
אני מניח כי כמקובל במחוזותינו, רוב רובם של הנוכחים לא שילמו כלל או שילמו סכום של 50-70 שקלים במסגרת ועד עובדים או "מבצע" כלשהו. רק "הפראיירים" שאינם "מרושתים" שילמו מחיר מלא. ולכן לחוצפה נוספת גם התנשאות ישראלית טיפוסית של ניצול אותם אנשים טובים אך תמימים שאינם מחפשים "קומבינה". תתביישו!!!
לגופו של עניין: ההצגה עם השחקנים הנפלאים, בדרך כלל, קרן מור ומנשה נוי, הייתה חלשה מאוד והעידו על כך מחיאות הכפיים הדלות בסיום. לטעמי הבעיה היא בתרגום. אני מניח שבאנגלית המחזה שנון מאוד ומצחיק מאוד. צרם לי מאוד החיקוי בדיבורו של "המאהב" לערבי, רמז כאילו זאת משאת נפשם הנסתרת של הנשים הישראליות.
כמנוי התיאטרון אני חש נבגד.
