את אריה טפר פגשתי לראשונה ב-1946 , ערב מלחמת הקוממיות, בקורס מפקדי סיירים של ההגנה והפלמ"ח בכפר עדה. נשלחתי לקורס, כמ"כ ההגנה בצפת, על-ידי מישאל שחם, לעת ההיא מפקד נפת תל חי של ההגנה, שהייתה אחראית על ביטחונם של היישובים היהודיים בגליל העליון. היה זה אחד הקורסים המרכזיים והממצים להדרכת סיירים מטעם ההגנה והפלמ"ח והשתתפו בו ממיטב הסיירים בשטח דאז, שעתידים ליטול חלק חשוב בקרבות מלחמת העצמאות, ביניהם, אליהו סלע ( סגן אלוף רעננה).
התרגילים בקורס היו קשים ויסודיים. היו מסיעים אותנו בחשכת הלילה לאי שם באזור צחיח ושומם, "פולטים" אותנו מהרכב ומצווים עלינו לשוב רגלי לבסיס עד שעה מסוימת. במרות אותם תרגילים למדתי להכיר את כושרו המדהים של אריה טפר כסייר וכגשש , המסוגל להתמצא ולהיחלץ אינסטינקטיבית ביום ובלילה, מכל שטח שבו יימצא. זוכרני, שבאחד הלילות חשוכי הכוכבים, כש"נפלטנו" בשטח שמם ומרבית אנשי הקבוצה ניצבו תוהים, בלי יכולת להחליט לאיזה כיוון עליהם לפנות, היחידי שלא איבד את עשתונותיו היה אריה טפר. תוך כמה דקות נטל את "הפיקוד" והחל להוביל לעבר הבסיס. בעיני רוחי עדיין רואה אני אותו רוכן לרגע על הקרקע, מליט את פניו בידו וצופה לעבר השמים, שבקושי נצנצו בהם כמה כוכבים. כעבור דקה או שתיים הוא מתרומם מצביע לכיוו מסוים ופוקד: "זה הכיוון".
הוא לא היה זקוק למצפן ולא למפה, היה לו חוש טבעי של התמצאות בשטח . ומעולם לא טעה. יכול אתה לעבור קורסים על גבי קורסים, ללמוד לקרוא מפות, לשרטט מרשמים , אך אם אתה נעדר את החוש הטבעי - אותו חוש שכל גשש בדואי בן המדבר נולד עמו - לא תוכל להיות סייר של ממש. ואריה טפר לא היה זקוק להדרכות, הוא היה סייר מלידה.
מאז לא הזדמן לי לפגוש את אריה טפר עד קום המדינה. פה ושם שמעתי על מעללי גבורתו בפלמ"ח ובצה"ל, במיוחד על חלקו בפרשת שיירת נבי דניאל, שניסתה לפרוץ ב-27 במרץ 1948 לגוש עציון ונעצרה במחסומים, סמוך לאתר "נבי דניאל" במבואות בית לחם, ובאנדרלמוסיה שהשתררה בשיירה התקועה, היחידי שלא איבד את עשתונותיו היה אריה טפר, שנטל את הפיקוד והורה לפרוץ לתוך בית סמוך לכביש, להכניס לתוכו את הפצועים, לרכז סביבו את המשוריינים ולנהל קרב-הגנה. בתוך הבית ובעמדות שבחוץ נמצאו 185 איש, שחולצו למחרת בתנאים משפילים, על-ידי הצבא הבריטי.
כשפגשתי את אריה ב-1950 עדיין היה נשוי לרעייתו הראשונה, מירה, נערה חביבה ויפהפייה. אחד הנושאים שהועלו בשיחתנו היה, כמובן, פרשת "נבי דניאל". "האם אתה, כסייר מעולה", שאלתי, "לא יכולת לחמוק במשך הלילה מהמצור של הערבים?".
הוא נעץ בי מבט משתומם: "לי, אישית, לא הייתה שום בעיה להסתלק משם, אך לא דובר בי אלא ב כ מ א ת י י ם בחורים שהייתי אחראי לחייהם, וכל מחשבותיי היו, איך לחלצם משם בחיים. גם לא היה מדובר בקבוצת לוחמים הומוגנית שנתמניתי לפקד עליה אלא בערב רב של לוחמים ששרדו מיחידות נפרדות
בתנאים שבהם פעלנו מול מאות פורעים ערבים שהקיפו אותנו מכל עבר, בלתי אפשרי היה לחמוק במאורגן . הדרך היחידה שנותרה לפניי להוציא את הלוחמים בחיים היא להיעזר בצבא הבריטי, שניצב מהצד ולא ניסה להתערב", אמר. "לא עשיתי זאת ברצון", המשיך, " ועד היום אני מרגיש את ההשפלה שעברה עלינו, שעה שפסענו מבוישים, ללא נשק, בין שורות הפורעים, שירקו עלינו וגידפו אותנו . המחזה המביש הזה אינו גז ממול עיניי ולא יגוז עד יומי האחרון".
בשיחותיי עם רעייתו דאז, מירה, היא סיפרה, שאריה איננו ישן במנוחה בלילות, ובדרך כלל הוא נוהג לשוטט בלילות במרחב השדות הפתוח...מפעם לפעם הוא יוצא למסעות ועדיין לא הגיע למנוחה לאחר שירותו במערכת הביטחון. ניכר היה שהדבר כואב לה, אך השלימה עם כך, שאין בידה לשנותו.
לאחר שהות קצרה בצפת שוב נשא את רגליו ויצא לדרכו, לאן? לא היה לי מושג, ואולי גם לו, לא. מאז לא הוספתי לראותו ולא ידעתי את קורותיו עד שנתקלתי במאמר ב-News1 על כתבתו של אורי מילשטיין והצטערתי עמוקות על אובדנו. יהי זכרו ברוך.