רעי איוב שבאו מרחוק לנחמו על מות יקיריו, על אובדן רכושו, על ייסורי הגוף שערו בעורו כלהבות אש תופת, הטעימו אותו דברי חוכמה והרהורים על מהות החיים והמוות, על אכזריותו של הניסיון ועל כוח הישרדותה של הנפש.
הם היו שלושה, שלושה בלבד, אבל איוב ניצב אל מולם יחידי והם משולים בעיניו כאנושות כולה, שלוחי מין האדם כולו.
"אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם", אמר להם, ובוודאי דומה בעיניכם כי משקלה הסגולי של חוכמת הרוב גדול שבע מונים ממשקלה הסגולי של חוכמת היחיד, המסכן, אבל
"וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה" (איוב י"ב, ב'), עם מותכם תמות גם חוכמתכם. אין לה קיום משלה, אין לה חיות מתוך עצמה. היא יכולה לטעון כי היא אמת כל עוד היא נישאת בפיכם, כי אתם הרוב, כי לכם הכוח, אבל בלכתכם-תלך עימכם ומכל מקום אין לה ערך יותר מחוכמתי,
"גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם, לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם, וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה" (שם, ג'), לא חידשתם דבר, מילותיכם הנאות והמהוקצעות אינן יכולות לכסות על פשטנותן השגורה והממוצעת.
הנחמה ריקה. הוא, איוב, יודע האמת
"כִּי יַד יה' עָשְׂתָה זֹּאת, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (שם, ט'-י') ומרכין בפניה ראשו הפצוע. הרוצה לנוס אל הנחמות ואל תעתועי הנסיבות שיש להן סיבות מושכלות - ינוס, וילך שולל, ויוליך שולל,
"אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ" (שם, י"ג, ג') אני היחיד - האלוהים האחד שייסרני - הוא בן שיחי, מעני היחיד,
"וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם. מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (שם, ד'-ה').
טֹפְלֵי שָׁקֶר, הם מייפי המציאות, מושכי כחל וסרק על פגימות הבאות כדרך הטבע, על סדקים שאי-אפשר בלעדיהם. הם מכחישי הפצע והחבורה המתלווים לחיים ותובעים להמליך את אצילות הרוח על שבריריות החומר, הם מראית העין המסתירה את האמת כמות שהיא. הם גם רֹפְאֵי אֱלִל, לא קוסמים ומאוננים, אלא, כפי שפירש אבן עזרא על הפסוק
"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים" (ויקרא י"ט, ד') -
"האלילים הם הפסילים, ונקראו כן כי הם דבר שקר, כמו רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם ויתכן היותו מגזרת 'אל' (א' בפתח), לא. והטעם שאיננו יש". כן מבאר גם רבי דוד אלטשולר בפירושו מצודת ציון על הפסוק
"כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַה' שָׁמַיִם עָשָׂה" (תהלים צ"ו, ד'),
"אלילים - הוא מלשון אל ולא, מבלי תועלת וכן רֹפְאֵי אֱלִל שבאיוב".
על-פי פרשנות זאת, מגדיר איוב את השקר כהעדר, לא כיש. על כן אם אפשר לדבר על אמת במונחים של אמת לאמיתה, כמוחלטת אפילו היא מושא לשאיפה, מושא מניע רב עוצמה גם אם אין בן אנוש יכול להגיע עד לרום מעלתה, אין הלשון יודעת לומר דבר על שקר מוחלט, על תבנית של שקר בשיאו המזוקק, כי אין ישות כזאת, כי השקר הוא "איננו יש". כיוצא בזה יש מושג של "טוב מוחלט" במונחים של שאיפה לטוב המוחלט אבל לא תיתכן מציאות של רע מוחלט, כי גם רע איננו אלא "איננו יש", העדר, וכמו שאפס אפילו הוא מספר אי-אפשר לחלקו, ואי-אפשר להכפיל בו, והמוסיף אותו לא הוסיף, והגורע אותו לא גרע, כן השקר אינו קיים אלא כ
"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק ..." (שמות כ"ג, ז') והרע רק כ
"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים ל"ד, ט"ו) בלבד.
זאת אולי ההבנה המתלבשת כמדרשית במדרש אותיות רבי עקיבא המתאר את אותיות האלפא ביתא צובאות על פתחו של הקדוש ברוך הוא שעמד ליצור עולמות, ב"וַיֹּאמֶר", בדיבור, והן נכנסות כל אחת בתורה להיכלו לבקש כי בה יברא הבורא את עולמו. אחר האל'ף באה הבי'ת, אחר המ'פ הנו'ן, אחר הרי'ש
"נכנסה שי"ן ועמדה לפני הקב"ה, אמרה לפניו רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך שבי נקרא שמך המפורש שנאמר זה שמי לעולם, ועוד שאני תחילת השם שדי?! השיב הקב"ה ואמר לה, לאו! אמרה לו, למה? אמר לה מפני ששווא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים אף את אין לך רגלים, אות שאין לו רגלים איך אברא בו את העולם....?". (אוצר המדרשים - אייזנשטיין - עמוד 424).
שקר אין לו רגליים, לא מפני שאינו מהלך למרחוק, הן הינה הוא זוחל וגומא ארץ וחותר במחשכים, אלא מפני שאין לו יסוד, אין לו עמידה, הוא "איננו יש".
כיוצא בזה אומר התלמוד במסכת שבת דף ק"ד עמוד א', כי כל שלוש אותיות א.מ.ת הן אותיות הנשענות על בסיס איתן "אמת מלבן לבוניה", ואילו שלוש אותיות ש.ק.ר אין לאף לא אחת בהן יסוד, או ישות, או - ברוח דברינו למעלה - הן ביטוי ל"איננו יש".
אפשר להשתמש בשקר. החוכמה העממית - שלא מעטים הציעו אותה כעוברת מהלכה למעשה - אומרת כי "הכל כשר באהבה ובמלחמה", כולל השקר. אכן, השקר הוא נשק. הוא כלי מלחמה. לעיתים הוא כלי הישרדות והוא נסבל ונסלח, לעיתים הוא גם יותר מזה ואם הוא מועיל "מפני דרכי שלום", גם נותנים לו מקום של
כבוד. אבל מכל מקום אין הוא יוצא מגדר מכשיר, לרוב פוגעני, לעיתים רחוקות ממלט. אפשר להרוס בו הכל, אי-אפשר לברא בו דבר. החוכמה שונאת אותו,
"תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שָׁקֶר..." כי הן מטילות באמירה מהומה בעולם שנברא ב"וַיֹּאמֶר", הן עוקרות את האמונה בין בני אדם עליה מבוסס קיומה של החברה האנושית, "...
וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה (בין אדם לחברו) רְצוֹנוֹ" (משלי י"ב, כ"ב).
השקר אינו ביטוי שפתיים בלבד. האוחז בשקר כבכלי הוא
"אָדָם בְּלִיַּעַל, אִישׁ אָוֶן, הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה", אבל לא רק מכזב בפה אלא
"קֹרֵץ בְּעֵינָו, מֹלֵל בְּרַגְלָו, מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו", כל עצמותיו משועבדות להניף את הכלי בגלוי, או ברמיזות האומרות בלא מילים מה ששפתי שקר אומרות,
"תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ, חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת, מִדְיָנִים (מדנים) יְשַׁלֵּחַ" (משלי ו'י"ב-י"ד). גם תוכו של השקרן כברו של השקרן. עיקר חטאו הוא "תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ" כלומר, הוא יודע שרק מפני שהבריות מאמינות באמת הן נופלות קרבן לשקר כי לולי היו עֹשֵׂי אֱמוּנָה, לא היה לו לשקר סיכוי להישמע.
הפיכת האמת למכשיר השקר הוא מרידה בה ובאמונה ועל דרך המשל ייאמר "כל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו" (רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א') לא רק ידי חובת ברכת שמע אלא ידי חובת היושרה עליה קיימת החברה האנושית, בוקר וערב, כל יום, תמיד.
השקר יכול להיות כלאחר יד, לא כאמור אלא כמשתמע, כגון "מי שמתעה את חברו לאמר, כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין צ"ד, א'): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והינה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש". (שערי תשובה לרבינו יונה שער ג', סעיף קפ"ד).
ייסורי איוב הם האירוניה היותר מרה שרשם המקרא בספרים שהנחיל לדורות. האיש המסרב להינחם נחמות שווא גם אם מפי רעיו היותר נאמנים הן באות כי גם בייסוריו אל לו לאדם להיכנע לשקר, מגן בנאמנות על מכה אחר מכה שעוד זו מדברת זאת באה שהשקר הנחית עליו בלא הרף, כי הוא מאמין באמונה שלימה כי מעשה אלוהי האמת הם ייסוריו. השטן, בדמות הדיאבולוס, המעליז ביוונית, המסית והמדיח, המלשין, שאין כמוהו שטן בכל המקרא, הכופר בעצם היתכנותה של אמת לאמיתה ושל נאמנות נטולת פניות, מסית כביכול את האלוהים לנסות את איוב.
"מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" (איוב א', ז') הוא בא. החכם נפתלי טור סיני מציע כי השטן בשי'ן שמאלית שנתהפכה לימנית, הוא מעין מרגלו של האלוהים, מלאך המשייט בעולם כדי לגלות מי עוטה מסכות אמונה על-פני הכופר שלו, ו"מלשין" ממצאיו לפני הבורא, מוציא דיבת קרבנותיו רעה. שטן טור-סיניי זה, לא מצא באיוב לא את הכחל ולא את הסרק הבאים לעולם כדבוקים מלכתחילה על-פני כל איש וכיוון שמציאות כזאת הייתה בלתי אנושית בעיניו, הוא ראה באיוב את האיש שהגיע למדרגת השקר המוחלט. הוא דחק באלוהים לבחון במעבדת החיים הגדולה אם אכן יש שקר מוחלט כפי שהוא עצמו היה משוכנע בתקיפות גילויו, או אם, על-אף דביקותו בממצאיו, אין, ואלוהים נענה כדי להוכיח קבל עם ועולם, באותם ימים, באותה ארץ עוץ, ולעולם ועד, ובכל ארצות תבל ומלואה, כי אין בבריאתו "איננו יש", לא מכל, ולא בכל, ובוודאי לא מוחלט, וכי גדול המדיחים לא יכול להוליך את האדם אל רום רומו של ההעדר, אל הכפירה המושלמת באמת ובאמונה, אל השקר וכס מלכותו.
האלוהים ניסה את איוב. ייסוריו לא הדיחוהו. השטן כשל. הרעים ננזפים. הם נשלחים אל איוב בעבור שיתפלל בעבורם,
"וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב" (שם, מ"ב י') והשיב לו כפליים בכל אשר נטל ממנו.
לא שהאמת ניצחה. היא תוגמלה. אבל השקר, הגדול, המוחלט, ועימו השטן, הוכו מכה ניצחת.
ובנחמת תיקון עולם במלכות האמת לאמיתה ננוחם.
