תשעה באב - החורבן והתקווה

למעלה מאלפיים שנה חלפו מאז חורבן הבתים הקדושים לעם ישראל ואנו עדיין מתאבלים על החורבן. מאז חורבן בית המקדש, משנכנס אב אנו ממעטים בשמחה. ובעצם כבר מ-י"ז בתמוז תחושת האבל מתחילה. חלק ממנהגי האבלות חלים. תהליך של חורבן ב-י"ז בתמוז נפרצו חומות ירושלים. החל הסדק הנורא בביטחון עם ישראל. ומרגע שנפרצו החומות, לא צריך היה יותר מדי זמן עד לחורבן הגדול. זה קרה תוך שלושה שבועות! כי סדק מביא לפריצה. ופריצה בחומות עלולה להביא לחורבן. בתשעה באב נחרב בית המקדש. ועל אלו אנו אבלים ומתענים. ולא רק בית אחד נחרב בתשעה באב. ולא רק חורבן בתים. אסונות שקרו לעם ישראל בתשעה באב: חטא המרגלים - וכן בתשעה באב, על-פי המסורה, קרה חטא המרגלים – חטא של יוהרה והסתה – המרגלים ששבו מהארץ, במקום להתפעל מהכוח שמעניקה הארץ לתושביה, סיפרו: ""אפס, כי עז העם היושב בארץ, והערים בצֻרות גדֹלֹת מאוד... עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" [במדבר י"ג, כ"ח-כ"ט]. לא הזכירו את פירותיה היפים, את יופי הארץ. רק הפחידו והזהירו. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה דיברו טובות על הארץ: "ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה" [י"ג, כ"ו-כ"ז]. אבל לא די היה בשני הצדיקים ועם ישראל יצא לגלות של ארבעים שנה במדבר. חורבן בית ראשון - בית המקדש הראשון נחרב על-ידי נבוכדנצר מלך בבל (בשנת 586 לפנה"ס) שהרס את בית המקדש, לקח את אוצרות בית המקדש ואוצרות המלך והשרים, והעבירם לבבל. את היהודים שנשארו בחיים לאחר ההרג והביזה, הגלה לבבל. שם נמכרו לעבדים ולשפחות. חורבן בית שני - בית המקדש השני נחרב על-ידי טיטוס הרומאי (בשנת 70 לספירה) שהחריב את ירושלים, החריב את בית המקדש והוביל את אוצרות המקדש המפוארים לרומא. מאות אלפי יהודים נהרגו על-ידי הרומאים בירושלים ובכל רחבי הארץ. מי שנשארו בחיים הוגלו ונמכרו לעבדים ולשפחות. אבלים על החורבן

• בסעודה שלפני הצום נהוג לאכול סעודה פשוטה - שני מיני תבשיל בלבד. מלבד סלט ולחם וכדומה. ויש הנוהגים בטרם הצום ממש לשבת על הרצפה ולאכול סעודת-אבל של לחם יבש ומים וביצה קשה.

• בתשעה באב אסור ללמוד תורה, כי התורה משמחת ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו לשמוח ביום זה.

• קוראים במגילת איכה. המגילה קשה ומספרת על הימים הקשים של החורבן והגלות ופותחת במילים המצמררות: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות הייתה למס, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים".

• אין אומרים שלום.

• יושבים על הרצפה או על כיסאות נמוכים. לפחות עד חצות היום.

• איסור אכילה ושתייה – הוא הצום הנוהג מערב תשעה באב עד למוצאי תשעה באב.

• איסור רחיצה – אסור להתרחץ, ומסיבה זו, בנטילת ידיים של שחרית ובכלל נוטלים רק עד גובה פרקי האצבעות.

• איסור סיכה – אין לסבן את הגוף או למרוח בשמן או במשחה כלשהי.

• איסור נעילת סנדל – אסור לנעול נעלי/סנדלי עור. אפשר לנעול נעלי/כפכפי בד או פלסטיק.

וכמובן כל האיסורים הנהוגים מ-י"ז בתמוז. לא די בצום תשעה באב, חורבן הבית מוזכר בעוד מקומות בחיינו: נהוג להשאיר שטח מרובע על הקיר ללא צבע, זכר לחורבן; שבירת הכוס בחתונה בקריאת: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני" [תהילים קל"ז], ויש הנוהגים לשים אפר על ראש החתן; בתכשיטי האישה יש להשאיר פינה לא שלמה. נפוליאון מלמד על כוח הזיכרון של עם הזיכרון הזה הוא כוחו ועוצמתו של העם היהודי. וכך מסופר על נפוליאון בונפרטה: נפוליאון, קיסר צרפת, חולף בעיירה מזרח-אירופית חשוכה בדרכו משדה הקרב. אחד הבתים מושך את תשומת ליבו. הבית היה מואר באור קלוש ונראה שונה משאר הבתים. נפוליאון יורד ממרכבתו וניגש אל הבית מלווה באנשיו הקרובים. בתוך הבית הוא מגלה אנשים בגילאים שונים היושבים על הארץ וקוראים בספרים ובוכים לאור מספר נרות מועטים. תמה נפוליאון על הבכיות ושאל על מה כל זה? הוסבר לו כי אלו יהודים המתאבלים ובוכים על חורבן בית המקדש. מתי זה קרה? שאל נפוליאון. לפני למעלה מ-1,700 שנים, נענה. נפוליאון הופתע ואמר: עם בעל זיכרון לאומי כזה המוריד דמעות על חורבן העבר כאילו התרחש זה עתה, הינו גם בעל עתיד מפואר. כי זכר העבר הוא ערובה לעתיד. תשעה באב - יום של תקווה יהודי לעולם אינו שוקע בעצבות ללא תקווה. בתשעה באב אנו צמים לזכר החורבן הנורא על אובדן הבית הקדוש לנו. אבל בכל שנה אנו מקווים שיהיה הצום הזה האחרון ובעזרת השם נזכה לראות בבניין בית המקדש בקרוב ממש ואז יתבטלו כל הצומות ויהפכו לימים שמחים, לחגים. "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" [זכריה ח', י"ט]. וכך אומר הרמב"ם: "כל הצומות עתידין ויבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה" [הלכות תענית, הלכה י"ט] מלבד צום יום הכיפורים. ומזלו של חודש אב הוא האריה. האריה הוא כוח ההתגברות. לקום מן הצער, מן האבל, ולהתחיל מחדש ולקוות לגאולה במהרה בימינו. ובאמת מיוחד יום תשעה באב כבעל עוצמות מיוחדות לתקווה ולגאולה פרטית וכללית. תשעה באב הוא על-פי המסורה גם יום לידתו של המשיח. ומשום התקווה לראות בבניינה במהרה בימינו, אנו מסיימים בסדר פסח וכן ביום הכיפורים בברכת: "לשנה הבאה בירושלים". והתקווה הזאת היא שהחזיקה את היהודים בגלות שנים רבות כל כך. בקושי, בסבל ובביזיונות. האמונה שעתיד בית המקדש להיבנות בבוא משיח צדקנו בעזרת השם. האמונה שה' לא נטש אותנו, שהוא יחזיר לנו את הבית הקדוש ושם נוכל לחדש ימינו כקדם. השבת שלאחר תשעה באב היא שבת "נחמו" "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יאמַר אֱלקיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַים וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲונָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטאתֶיהָ" [ישעיהו מ', א']. ונזכה לראות בבניינה במהרה בימינו. אמן.