אני מודע, כאחרים, שמקדישים תשומת לב רבה להשלכות של ההפגנות לפני שנתיים, שהן לא היו לשווא. השתתפתי בכולם ואף היה לי הסיפוק להופיע במאהלים בשדרות רוטשילד ולהביא את המסר שלי לדור הצעיר. ההפגנה הגדולה, העממית שהקיפה אנשים מכול הארץ, הפיחה בי תקווה והזכירה לי מעמד כמו עצרת ההמונים בכיכר מוגרבי בשנת 1947 לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה. זה היה לי רגע מפָעֵם ומהמם שהדור הצעיר סוף, סוף מרים את הדגל, לאחר שנות אדישות. בתחום התודעה הרחבה, ההפגנות והעצרות לפני שנתיים הביאו בין היתר לחשיפת רעות חולות בחיינו הכלכליים, החברתיים והציבוריים. אולם גם אלה לא התכלית. המטרה היא להביא למהפך לא רק בתודעה אלא בשטח, ומהפך זה לא הגיע מכיוון שיוזמי המחאה לפני שנתיים ביקשו להיות קונצנזואליים, לאמור לתפור בגד לכול. זה היה אפשרי לפני כמה עשורים, אבל לא כיום. עניין אחד הוא לצעוק שכואב ועניין אחר הוא למצוא מזור לבסיס התחלואים. דפני ליף, סלבריטי ומבוקשת בתקשורת, ניסתה לחמם את האווירה לקראת ההפגנה בתל אביב במוצ"ש ה-13 ביולי. היא הופיעה בראיון מוקרן עם מירב ארלוזורב בדה-מרקר ומככבת ברשימה ארוכה של אשר שכטר במגזין הזה: "החדשות הטובות הן ששנתיים אחרי שהתחילה את המחאה הגדולה בתולדות ישראל, ליף מרגישה הרבה יותר טוב עם התפקיד שהיא ממלאת כסמל המחאה. גם כשנהג מכונית מגיע ומנסה להטריד אותה מילולית באמצע צילום, בצעקות 'תראי איך את עומדת, כמו קוף בגן חיות. שאני אתן לך בננה?', היא מתעלמת ממנו - ומבקשת ממנו, בנימוס, להציק לה בזמן אחר." ככה שכטר. לאחר עוד כמה פסקאות על היכרותה מקרוב ועל מה שקרה מאז ההפגנות הגדולות וקצת מריחה של אגו (. "וזאת אני אחרי שלא ישנתי שלושה ימים. אני ערה, ערה לגמרי") מביא שכטר מקצת ממשנתה:

"ליף, עקשנית כתמיד, מתעקשת להילחם באדישות, גם כשהאדישות אדישה למאבק בקיומה. "לא אכפת לך מהחיים שלך?", היא שואלת. "ביבי נבחר שוב", הוא אומר. "הוא ירד בעשרה מנדטים", היא משיבה לו. "נו, אז לפיד יהיה, אותו דרעק", הוא אומר. הוא עצמו לא הצביע בבחירות האחרונות, והעדיף לעבוד. "אתה תשכח את העובדה שהייתה מחאה חברתית באותו קיץ?", מנסה ליף להסביר לו. "אנשים שכחו כבר", אומר נהג המונית. "אנחנו עם ששוכח מהר. המע"מ עלה ל-18% - כשיתיישר קצת המצב הוא יוריד אותו ל-16%, ואנשים ישכחו והוא יהיה נסיך. אם לא תהיה פה מהפכה, לא יקרה כלום". "נו, ואיך תהיה מהפכה אם לא תצא להפגין?", מתעקשת ליף. "יש לך שאלות שמאוד קשות לתשובות", אומר נהג המונית, רגע לפני שהוא מבטיח שוב לא לבוא בשבת, וממליץ לה לרוץ לכנסת במקום." ומי שרוצה לקרוא את כול "ההגדה" של דפני ליף כולל מאמר המבוא המנותח של גיא רולניק, ימצא אותה בדה-מרקר. אני מסתפק בציטוט הקטע של הנהג, מכיוון שאותו נהג מונית הוא בשבילי סמל להגיון בריא. "את רוצה להשפיע - דפי - לכי למקום ששם משפיעים - לכנסת, לפוליטיקה. חלק מן הצעירים הלכו לשם והם עושים. ולי, אף שיש לי דעות פוליטיות, אין זה משנה לאיזו מפלגה הצטרפו. בכול סיעה הם יכולים לפעול כדי להיאבק למען אלה שיצאו להפגנות הגדולות ואת אלה שהם ייצגו. דפני לא מסתפקת לא בריאיון חזותי ולא בכתוב. היא פונה לקוראי ביטאון המחאה "חדשות המחאה מ-14 J". "שני דברים חשובים שמרגשים את כל מי שקורע את התחת על ההפגנה: אנחנו עובדים מתוך דבקות במטרה, משולבי ידיים ומרגישים את הלימוד ואת הדרך שעברנו כפעילים בשנתיים האחרונות. היצירה המשותפת ממלאת את הסיפוק האישי והאגו בשיח פשוט לא קיים. האנרגיה שיש כאן היא מלהיבה, היא מרגשת, היא מראה בעיני על התפתחות ועל אמון שנבנה. יש לנו המון מה לעשות. אנחנו זקוקים לא לעזרה שלכם, אלא לשותפות שלכם. בחיאת, שימו את הקטנוניות בצד - יש לנו כאן הזדמנות אמיתית לייצר מומנטום מחדש ואולי להציל את המדינה הזו מהכיוון בו היא צועדת. למרות הכול ובזכות הכול, אני אוהבת את כולכם וכולכן. מי שמעוניין להצטרף לצוות, בבקשה צרו קשר דרך הטופס ומונה תהיה אתכם בקשר. אחלה של שפה ציורית, שפת העם והנוער, גדולה מן החיים - דפני הזאת. ז'אן דארק היא אפס לעומתה. מת עליה. אני כבר הערתי בשעתו על סגנון "הנעורים" הזה, שלא לדבר על השפה העברית. אבל גם שפה כמו כול מסר הוא אמצעי. המטרה זה האדם, הציבור. ומה לעשות, גם כאן, וגם במצרים, הציבור דורש מעשים. ואלה מקצת מן הדברים שהושמעו במוצ"ש בעצרת. צ׳ארלי ביטון, וותיק "הפנתרים השחורים", אמר כי המחאה צריכה לעלות מדרגה: "צריך להגיד לשלטון שחומס, שגונב, שמושחת ודואג לטייקונים שהוא שוכח את הדל והעני". ביטון הזכיר שבשנות ה-70', הפנתרים השחורים היו מוכנים גם לשבת בכלא כדי להיאבק על רעיונותיהם. גם אחרים חזרו על אותו מסר נכון וצודק שהושמע לפני שנתיים.