השד, הבקבוק - הבכיינות והמציאות

להלן סיפור מהחיים (של אשכנזי) הגעתי לארץ באוגוסט 1949, באוניה "עצמאות" עם מאות פליטי שואה, שנקבצו בבארי באיטליה, מכל פזורת אירופה. קיבלו אותנו במאור פנים, במחנה "עליה" בחיפה, תוך ריסוס בדי.די.טי. אוהלים וכל השאר. בשלב ב' - עברנו למעברת בית-ליד. מעברת אוהלים ענקית תוך בליל לשונות ותרבויות. שלב ג' - מעברת "מחנה ישראל" (מול התעשיה האוירית) שהיה מחנה של הצבא הבריטי, עם פחונים שבקיץ להטו מחום, בחורף - מקור ורעש הגשם על הפח - יכולה היה לשגע פילים. שלב ד' - לאחר שנים של מעברות מעבר לשיכוני עולים ברחבי הארץ - אני הגעתי ליהוד. שלב ה' - בגלל המצב הכלכלי הקשה והפרנסה הדחוקה, רציתי ללכת ללמוד מקצוע, כדי לעזור למשפחה. האמא הפולניה התנגדה בתוקף, חילקה עיתונים בבוקר והתעקשה לשלוח אותי לתיכון "ברנר" בפתח-תקוה. בין לבין - הייתי גם שנתיים בקיבוץ "כפר מנחם", בו קלטו ילדי עולים, מאירן, בולגריה, יוגוסלביה, פולין, רומניה וכו'. הקיבוץ התייחס אלינו יפה והוגן אבל ליתר ביטחון, משך שנתיים של שהותי שם, לא הפגישו אותנו ולו פעם אחת, עם ילדי הקיבוץ, לא למפגש, לבילוי, או הכרות. ואני מדבר על קיבוץ של השומר-הצעיר, כלומר: לא הייתה כאן אפליה מכוונת, רק הפרדה מכוונת, מטעמים השמורים עם הנהלת השומר-הצעיר. למען הגילוי הנאות צריך לציין, שחלק מהילדים של חברות הנוער שציינתי לעיל, נשארו בקיבוץ כחברי קיבוץ עד ימינו אלה. שלב ו' - צבא, צבא קבע, לימודי משפטים ושירות של 22 שנה, בתפקידים מגוונים ומאתגרים כמדריך בקורס קציני שריון, פרקליט צבאי, שופט צבאי, יועץ משפטי בדרגת סא"ל + 15 שנות מילואים, תוך שירות כסגן פרקליט מחוז, ועו"ד פלילי במשרד פרטי. סה"כ שירתתי את המדינה 33 שנה. ואלה תולדות (בתקציר) של עולה חדש ממוצא אשכנזי, שהתעקש, נלחם, התקדם והצליח, כשלידו ולצדדיו, חברים, אנשים מעדות שונות, שהצליחו יפה, במסגרות ממשלתיות ופרטיות ולא סבלו מאפליה וקיפוח ובמיוחד, לא התבכיינו ולא העלו את נס "השד העדתי", על ראש שמחתם. תקופת העליה והקליטה ברור לכולי עלמא, שבתקופת העליות של שנות ה-50 וה-60, העולים מארצות המגרב, סבלו מקשיי התאקלמות, פרנסה, השתלבות וגם קיפוח מדי פעם. אסור לשכוח שבתקופות הראשונות ממשלות מפא"י, המסורתיות, נשלטו ע"י אשכנזים שהגיעו לארץ ואלה שכבר היו פה, במלחמת השחרור - והם החזיקו ברוב התפקידים הממשלתיים והמוסדיים. האם הייתה אפליה או קיפוח - כן אבל תופעה זאת, היא תוצר של זמן ומקום של חברה מתגבשת ומתלכדת, כפי שקרה גם במדינות אחרות עד ימינו אלה. אחרי משבר שנות ה-70-60 התנאים השתנו, החברה השתנתה והמחסומים נפרצו. הדור הצעיר נעשה פתוח נועז יותר, נישואים בין עדתיים פרחו ופורחים וכל נושא הקידום לא תלוי בעדה או במוצא - אלא בכישרון, ברצון, בעקשנות ובהתמדה. כהוכחה חלקית להלן רשימת מצאי שרי ביטחון - יצחק מרדכי, בנימין בן-אליעזר (פואד), שאול מופז, עמיר פרץ. רמטכ"לים - משה לוי (משה וחצי), שאול מופז, דן חלוץ, גבי אשכנזי. ואני לא סופר - מפכ"לים, עשרות אלופים ותת-אלופים, אנשי שב"כ, מוסד, ח"כים, עורכי דין, שופטים, שרים בכירים, אנשי עסקים, מנכ"לים, טיקונים, אמנים, זמרים וכו'. כלומר: הישגים לא רעים בכל התחומים. מסקנה: גם אם יש עדיין איים של אפליה וקיפוח, לא להיבהל, לא לפחד, גם אם ימשיכו להתקיים - אלא להילחם, להתמיד, להגשים, לרצות ולקוות. יש כמובן גם סיבות נוספות: חינוך, מצב כלכלי, חברתי, סביבתי, אבל זה שייך לתחום אחר וזמן ומסגרת כתיבה אחרת. לסיכום: גם אם יש, מדי פעם, הרגשה של קיפוח ו/או גישה שלילית, כתוצאה מתסכול, מקנאה, זה לא נובע מתכנון או ד.נ.א. עדתי מתנשא, מקסימום אולי מבט חברתי צר או מסגרת חברתית. מבחינתי - לא כצעקתא.