לשאלה היכן אתם בחגים, לרובנו לא תהיה בעיה להשיב במהירות, ללא כל היסוס - אנחנו השנה מתארחים אצל ההורים שלו/ה, אנחנו נוסעים לחו"ל, אנחנו מארחים... נראה פשוט, נכון? לכולם יש סידור בחג, הרי כל ישראל ערבים זה לזה, כל ישראל חברים. אך לא לכולנו התשובה לשאלה זו היא כל כך פשוטה. בכלל, תקופת החגים, היא לא כל כך מתוקה, מחבקת וחמה כמו שהיינו רוצים לחשוב.
שולחן החג ערוך היטב, כולו לובש חג, מקושט ומהודר, ערוך בכל טוב, בקרוב יונח עליו שפע מכל דבר, מיטב המטעמים והמאכלים שעוברים במשפחה מדור לדור הוכנו. אוטוטו יתאספו סביבו כל בני הבית, כל המשפחה יחד. איזו תקופה נפלאה זו למשפחה ובמיוחד לאדם המבוגר שבתוכה. כמה אושר ושמחה יש לו ודאי לראות את כולם יחד. האדם המבוגר ודאי חש את ה
כבוד כלפיו, ויש לו רוב נחת, להיות מוקף ועטוף בכל הטוב הזה סביבו. עושים לו כבוד, נותנים לו לשבת בראש השולחן, לומר את ברכות החג... אני מפליגה לי במחשבות הנעימות, אך מולי הפנים מאדימות, הדמעות זולגות והקול נחנק.
עצב על שולחן החג
לאוכלוסיה המבוגרת, ובפרט זו אשר התאלמנה, קשה מאוד בתקופה זו של החגים. הישיבה סביב שולחן החג, למרות כל העושר והפאר, השמחה והאהבה, קשה! הקושי מורכב מרבדים שונים. בהם תקופת החגים מעלה זיכרונות לטעמים ולריחות נשכחים, שכבר מזמן אינם סביבם. הישיבה סביב השולחן מעצימה את הגעגוע למה שהיה ואיננו עוד, וכנראה שלא ישוב.
אובדן נוסף אשר מכה בהם, הוא אי-היכולת והמסוגלות שלהם לעשות דברים שבעבר היו עושים. "אין לי כוח לעמוד להכין את הממולאים שלי", ואין לו את היכולת לברך ולומר את הברכות. האובדנים האלו כביכול מתגמדים, כאשר מדברים על אובדן בן/בת הזוג. זה לא משנה האם האובדן הוא טרי וזו השנה הראשונה בלעדיו/ה, או שהאובדן הוא כבר מעל 15 או 20 שנה. כולם מציינים שהישיבה סביב השולחן קשה להם נורא, ומעצימה יותר את החוסר מאשר את היש. השמחה שלהם מהולה בעצב רב, ורובם נוטים לראות את חצי הכוס הריקה ולא ליהנות מחצי הכוס המלאה. הם מספרים שהם מעמידים פנים ו"משחקים אותה", כי אינם רוצים להעציב את האחרים, אינם רוצים לפגוע בשמחה של כולם, להדאיג, אז הם מחייכים. אבל מבפנים הם כואבים.
לפתוח דלת לקשישים
כמה ימים לפני החג אני שואלת כמה קשישים, היכן יחגגו את ערב החג, ואין להם ממש תשובה ברורה עבורי, פשוט כי הם לא יודעים. אף אחד לא הזמין, הם אומרים... זה לא שאין להם ילדים, דווקא יש להם ילדים. זה לא שילדיהם חיים מעבר לים, הם דווקא חיים כאן, ממש לידם. זה לא שהם בנתק ואינם מדברים, יש קשר, אומנם רופף, אבל יש. ויחד עם זאת בערב החג הם יישארו בביתם לבדם. אל תטעו, זו לא מתוך בחירתם האישית, וזו גם לא תהיה הפעם הראשונה שייוותרו מאחור.
למרות כל הקשיים שחווה האדם המבוגר, בערב החג סביב השולחן הוא לא היה מעדיף להיות לבדו בביתו, כאשר יש לו אפשרות לחגוג עם בני משפחתו או אפילו עם חברים או שכנים. אלטרנטיבות אלו מוכרות ומתקיימות, כאשר המשפחה לא מזמינה או אינה זמינה.
אתם, המלאים כרימון במעשים טובים, ומייחלים להיות לראש ולא לזנב, במידה שבערב החג הזה אתם מארחים בביתכם, בדקו האם יש בבניין שלכם אדם קשיש, דפקו על דלתו, אחלו לו שנה טובה והזמינו אותו להצטרף אליכם. ככה תגרמו לאותו קשיש להתחיל את השנה בתחושה מעט יותר טובה ונעימה. לא נוכל לדאוג לכל ולכולם, אך אולי נוכל מעט להוריד את האבק מהאימרה "כל ישראל אחים", באמצעות הסתכלות סביבנו ומתן אכפתיות כלפי אותם אנשים החיים לידינו ובקרבנו, אולי השנה הזו תהיה גם עבורם פחות מרירה ומעט יותר מתוקה.
