20 שנה, עד שמחלה חייבה את פרישתו של נשם סמיר זועבי מהכפר נעורה שבעמק יזרעאל בעקבות אדי הבנזין והסולר שבתחנת הדלק בעין חרוד. הוא היה אהוד ומוערך על-ידי הנהגים, אשר רבים מהם טפחו על שכמו. במקביל, במשך כל השנים טיפח מטע זיתים קטן, הרשום על שמו בטאבו, אשר את זיתיו מסק יחד עם ילדיו. את היבול העבירו לבית בד, שם אצרו מהזיתים שמן לצרכים משפחתיים. בעוד חודשיים, בעונתם, הזיתים אמורים להימסק.
בסוף אוגוסט קם סמיר בבוקר שלא היה אמור להיות שונה מכל הבקרים וגילה, לחרדתו, כי מישהו עקר שישה עצי זית והרס את הגדר המקיפה ותוחמת אותו. "הכפר גדל ומתרחב ומתכוונים לבנות כביש חדש, שגם חוצה את הכפר וגם מקיף אותו. אני מבין את הצורך. הכול טוב ויפה, אבל למה לעקור זיתים? למה לפרק את הגדר? למה באישון ליל? למה בגנבה? מדוע לא להידבר, הרי אני לא מתנגד לסלילת הכביש ומבין את הצורך, אבל האם באמת לא הייתה דרך אחרת, אנושית יותר לבצע את הדברים?" סמיר שואל שאלות פתוחות כמו פצעים. הקול שלו כבר ריק מכעס, אבל לא חלול מכאב.
בעצת עורך דינו הוא יגיש תביעה נגד המועצה האזורית גלבוע, אשר כפרו מצוי בשטח השיפוט שלה, ואשר את העומד בראשה, דני עטר, הוא דווקא מעריך ומחבב. גם כיום. גם לאחר המעשה-שלא-ייעשה שנעשה במטע הזיתים הצנוע שלו. "הגדר עלתה לי עשרות אלפי שקלים, מאיפה אוציא עכשיו כסף לגדר חדשה?" הוא שואל, פותח בתוכו פצע נוסף.
סמיר (66), נשוי ואב לשישה ילדים, סב ל-28 נכדים, אחדים מהם בוגרי אוניברסיטה, סיים להיאנח. הוא לא יוצא להפגנות. הכעס שכך, אבל נותר העלבון. "חשוב לי שיבינו, אני לא נגד כביש חדש, אני מבין את הצורך ומברך על התפתחות הכפר, אבל אין סיבה להתנכל בצורה כל כך ברוטאלית למטע שלי. מה עשיתי? מעולם לא הזקתי לאיש. בחיים לא עשיתי רע למישהו". "טעינו" אמרו לו, כשבירר מדוע נעשה המעשה הגס והאלים הזה. הוא רוצה להזמין את ראש המועצה לביתו - מן הסתם ישפות קפה מר לכוסית קטנה וימתיק אותו בבקלאווה – " ושיסתכל לי בעיניים ויראה לפניו אדם חמוּד מאוד. אני אגיד לו שלא יפה להתנהג ככה, שלא מגיע לי. שלא מגיע לאף אחד שיתנכלו לו בצורה כזאת, שיש דרך אחרת, אנושית יותר, גלויה".
שישה עצי זית עקורים ושאלות פתוחות כמו פצעים.
