10 שנים חלפו, והזיכרון אינו מתקהה: ציפי פסחוביץ הי"ד נהרגה בפיגוע בירושלים (11.6.03) והיום מתקיימת תערוכת ציוריה (התערוכה נקראת "חצי פגישה") ב"בית שמואל" בירושלים. הלכתי להתבונן בציוריה בשעת בוקר, כשאיש לא היה בתערוכה מלבדי. הציורים ביטאו את דמותה הייחודית של ציפי פסחוביץ (לבית פרל) ז"ל. על השידה בתערוכה מונח ספר אורחים, ודברי המבקרים בתערוכה מרגשים מאוד: שורות שורות בכתב יד, דברים נוגעים ללב ומצמררים.
ציפי עבדה במשׂרד החינוך כמעצבת גרפית של ספרי לימוד, וזכיתי אז כעובד האגף לתוכניות לימודים שעיצבה שניים מספרֵי שיריי בהתנדבות. אינני שוכח את התחושה הקשה, כשישבתי באוטובוס, ושמעתי בחדשות את שמות הרוגי הפיגוע של קו 14 בירושלים, סמוך למרכז "כלל" (יפו 97, ירושלים), והקריין מנה שֵם אחר שֵם, ואז שמעתי את השֵם: "ציפורה פסחוביץ בת 54 מצור הדסה". זה היה זעזוע שקשה לתאר אותו: ציפי עברה כמה חודשים לפני מותה לצור הדסה, שָם אני מתגורר, ואמרנו שהנֵה ניתן להם להתארגן ולסדֵר את הבית והגינה, ונגיע לשׂיחת זוגות בביתם. תפארת רעייתי עוד הספיקה לנסוע לא פעם באוטובוס מצור הדסה לירושלים ולפגוש בה שם. ואז קרה הנורא מכל, וציפי אינה עוד.
אביא כאן את ההספֵּד שקראתי על קִברה, ושיר שכתבתי לאחר שנה ונכלל בספר שיריי "משורר של חצות". אלה היו דבריי לציפי, ממש לאחר הירצחה בפיגוע, סמוך לעלייה לקברה ביוני 2003: