יום הנכבה של היהודים

ביום הכיפורים השנה יצוין יום השנה ה-40 למחדל הגדול ולהישג הצבאי המופלא של מלחמת יום הכיפורים. עדר התקשורת כבר עוסק בכך, וכדרכו, מעצים את המחדל וממזער את ההישג. בערב יום הכיפורים השנה - 13.9.13 - חל יום השנה ה-20 למחדל אוסלו ולהישגים האדירים לאויב כתוצאה ממעשיהם הנפשעים של האוסלואידים בהנהגת שמעון פרס ויוסי ביילין (אם נניח שיצחק רבין לא היה שותף ל"שלום", אלא בעצמו קורבן "השלום"). עדר התקשורת כמובן אינו עוסק בכך, וכדרכו מאדיר את "השלום" וממזער את המחדל ואת תרומתם של הנ"ל. השמאל הקיצוני מגלה הבנה כלפי תחושת הנכבה של הערבים - התייחסותם להקמתה של מדינת היהודים בארץ ישראל - הבנה שאינה קיימת אצלו כלפי רגשות רוב היהודים. אם ניתן להבין את אי-הזדהותם של ערביי ארץ ישראל עם ימי הזיכרון והעצמאות של מדינת ישראל, קל וחומר שיש להבין את אי-הזדהותם של מרבית היהודים עם "השלום" שתחילתו ב-13.9.1993 - יום הנכבה של היהודים - ואחריתו מי ישורנה. כשמדובר ברגשות ראוי לנתח את תפיסת "שלום" אוסלו על-ידי חלקים שונים בציבור. הברית הבלתי קדושה של השמאל והתקשורת גורמת להצגה מעוותת: ימי התקווה הטובה שהתחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה כשהתממשו התחזיות הקודרות. עם ישראל חצוי גם בנושא זה, ולמען הדיוק יש לזכור שלא הכל היו שותפים לאופוריה: עולמם של ישראלים רבים חרב ב-13 בספטמבר השחור 93' ומאז הם עוקבים בדאגה אחרי המאמצים להמשיך בתהליך המסוכן, והניסיונות להשתחרר ממלכודת אוסלו. מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל/רוצה להבחין במצב רוחו של האחר:

• אותו טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 93' נתפס בעיני אחרים כאירוע סוריאליסטי שפתח את ההידרדרות לקראת הארוכה במלחמות ישראל: מלחמת אוסלו;

• היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ועל כן בעיניהם חללי הטרור היו "קורבנות השלום", נראה בעיני האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה קשה וכל פיגוע אושש תפיסה זו;

• ההסכם שטיפח ציפיות אצל האויב קיפח תקוות של יהודים רבים להיות עם חופשי בארצנו;

• היום שבו פיזזו הוזי השלום סביב עגל הזהב של שלום עכשיו היה יום התעוררותם של האחרים לבלום את סכנת מלחמת אוסלו;

• התגייסות "מחנה השלום" לקדם את רעיון המדינה הפלשתינית בארץ ישראל המערבית גרמה להיווצרות "המחנה הלאומי" שקם כדי להתגונן מפניה;

• הזדהות השמאל הקיצוני עם הלאומנות הערבית והבוז כלפי כל סמל יהודי נתפסים כאיום שעוצמתו אינה פחותה מאיומי האויב.

הרפתקת אוסלו, המוצגת בשם השקרי "תהליך שלום", מסוכנת בין השאר מכיוון שהיא נתפסת באופן שונה על-ידי צדדים שונים:

• הצד הערבי, שהבין שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה ריבונית ובירתה ירושלים, ולפיכך אינו מוכן להסתפק בפחות.

• הצד הישראלי התמים, שהתפתה למקסם השווא וממשיך לסרב להבין את משמעויותיו; בצד זה מצויים גם מי שכבר מבינים את משמעות האסון, אבל כמו מהמר כפייתי מצפים לנס.

• הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלמה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה.

עשרים שנים אחרי אוסלו ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים. אלה הוצגו כמצב שבו אין חשש לביטחון הלאומי והאישי, וכך יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית, המנוהלת על-פי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומאונו, מדמיו ומדמו. מצב זה קיים אולי באוסלו, עם שכנים כפי שנורבגיה התברכה בהם, אולם אינו מציאותי במזרח התיכון החדש-ישן. מדינה נורמלית אינה מפקידה ומפקירה את ביטחון אזרחיה בידי ארגון שעל-פי חוקיה מוגדר כארגון טרור, ומצפה שיגן עליה מפני ארגוני טרור אחרים; אינה מעמידה את אמצעי השידור ה"ממלכתיים" שלה לרשותם של מחבלים כדי שיוכלו לפנות לאזרחיה מעל ראשה של ממשלתה הנבחרת; אינה מאפשרת למחבלים בכירים ("אח"מים") להסתובב בשטחה עם מחבלים זוטרים ומזוינים המאבטחים אותם; אינה מקפיאה/מגרשת את אזרחיה כדי לרצות את האויב. בשנתה ה-66 של ישראל עליה להכריע בברירה האמיתית: או מדינה פלשתינית, או שלום. מדינה פלשתינית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה שלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה כזו, והתעלמות מהשכל הישר ומרגשות רוב הציבור היהודי בישראל, קורעות את העם וממילא מחבלות בבסיס החיוני לשלום. חובתו של ראש הממשלה נתניהו היא לחצות את הרוביקון בכיוון הנכון ולמנוע את הקמתה של מדינת אויב בלב ארץ ישראל.