גם השנה, במלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור, שנצרבה בזיכרון שלנו כמלחמת תבוסה וכישלון, אנו יושבים מול אקרני הטלוויזיה ושומעים שוב ושוב את הסיפורים הקשים המוסיפים שמן למדורת האבל הלאומי. אולם האמת נמצאת במקום אחר לחלוטין. המלחמה, במובן התגייסותו של העם ונחישותו, נחשבת למלחמה ההירואית ביותר של עם ישראל בדורות האחרונים, עת עם המתכנס בבתי הכנסת ביום תענית, נקרא אל הדגל תוך שהוא נאלץ ליהפך מיידית מאזרח לחייל כדי להילחם בצבאות סדירים במספרים העולים עשרות מונים על חיילי המוצבים בדרום ובצפון, לאחר שהתוקפים התאמנו ליום הזה במשך חודשים רבים. והנה תוך פחות משבועיים התהפך הגלגל, חיילי צה"ל הגיעו עד 40 ק"מ מדמשק ועד 101 ק"מ מקהיר והם נעצרו שם מרצונם, ולא כי לא יכלו להמשיך. צה"ל סיים את כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי, ולקחת כ-80 אלף שבויים, ואילולא האולטימטום של הנרי קיסינג'ר, היה זוכה צה"ל לניצחון מוחץ על צבא מצרים. הפיכת ניצחון זה להלקאה עצמית בריטואל החוזר על עצמו כל שנה היא תכונה ישראלית טיפוסית. הבריטים, אחרי נסיגתם מדנקירק במלחמת העולם השנייה, הפכו אותה לניצחון שנתן להם כוח להמשיך בלחימה. הרוסים ראו בהסרת המצור על סטלינגרד ניצחון גדול ששינה את פני ההיסטוריה, ולא התאבלו על כך שהגרמנים הצליחו לפלוש מאות קילומטרים לתוך שטח ארצם.
היינו אמורים ללמוד ממלחמת יום כיפור לדורות הבאים כי אסור להינעל בקונספציה אחת, תוך שלילת כל האחרות, כי אסור לנוח על זרי דפנה, כי היוהרה ושיטת ה"סמוך" הן בעוכרינו, וכי עלינו להיות ערניים כדי למנוע הפתעות. אך מה לימדו אותנו בפועל? כי צה"ל לא יוכל להגן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לאורך זמן. הלקח שנאמר לנו שעלינו להפיק היה כי אסור להכניע את האויב במלחמה, שכן אז ייפגע הכבוד הערבי שירחיק את השלום, וכדוגמה מביאים מורינו את הדוגמה של מלחמת יום כיפור שבה לא הכנענו את הצבא המצרי, שסללה כביכול את הדרך לשלום. ואכן, מאז מלחמת יום כיפור ישראל דאגה שלא לנצח בשום מלחמה, לא להכריע שום קרב, וחלק מהעם עושה הכל, אפילו ללא תמורה, כדי להיפטר מכל השטחים שהושגו במלחמת ששת הימים.
התפיסה הקיימת היום היא כי ניתן בתנאים הקיימים לעשות שלום אמת עם ערביי פלשתין. זו מזכירה את התפיסה שהייתה קיימת לפני מלחמת יום כיפור. אז היא הייתה "סבירות נמוכה", ועכשיו היא "סבירות גבוהה". שוב איננו נותנים לעובדות ולנורות האזהרה לבלבל אותנו.