אם
זהבה גלאון לא מאמינה לרוחאני, אז אני נוטה להאמין לו, אך בזהירות.
לשמאל הרדיקאלי תמיד הייתה האינטואיציה ההפוכה בק"ע אירועים מדיניים. לכן, כל משאלותיו לא החזיקו מים.
נשיא אירן נבחר על-ידי בני עמו בשל הרוח הפייסנית ששידר לפני הבחירות באירן.
קורה שאנשים משתנים ומשנים אמונותיהם. גם סאדאת עשה זאת.
פירוק הגרעין שלא באמצעים צבאיים עדיף מפאת הסיכון המופחת, על פני עימות שבקלות יכול להתדרדר לאסון לאומי.
מדוע שלא לתת סיכוי לפירוק מרצון בדרכים מדיניות, בזהירות, עד גבול מסוים? הן תמיד ניתן לשנות את הגישה במידה שיוברר שהאכילו אותנו בלוקש.
רוחאני כעת במסע של חיבוקים עם המערב. הבה ניתן לו צ'אנס לפחות לרבעון. גם לממשלה חדשה מגיעים 100 ימי חסד.
