קראתי בעיון רב את דבריך. אין לי חילוקי דעות עמך אלא להפך. החשש שלי הוא שדבריך נשמעים כה תמימים, ובו בזמן, כה רחוקים מהמוסכמות בחברה הישראלית שהפכו למאובנות ובלתי רלוונטיות. לכן, החלטתי לכתוב מכתב גלוי זה כדי להביע תמיכה רבה מאוד בכוונותיך ומעשיך.
הנחת היסוד שלי היא שהפוליטיקה המפלגתית הרסה, ותמשיך להרוס אם לא תעצור את ההידרדרות, את מערכת החינוך. שרי חינוך רבים מידי ראו במשרד החינוך קרדום לחפור בו, קרש קפיצה לתפקידים אחרים, לכן בשמך שנות דור עסקו השרים בפופוליזם זו, חסר תוחלת, ומעשיהם היו בהתאם. מערכת החינוך לא הידרדרה תהומה בגלל המורים אלא משום ששרי החינוך ופוליטיקאים אינטרסנטים גרמו נזקים כבדים ביותר בעצם התנהלותם ו"המהפכות" שהם, כביכול, ביצעו.
פני המערכת נראים בדיוק כפי שאתה מתאר בריאיון בגלל קודמך בתפקיד, בגלל פוליטיזציה מוחלטת של המערכת, היעדר משנה חינוכית. כל אשר קיים הוא אוסף מקרי של החלטות בלתי מוצלחות. בדומה למערכות אחרות הפועלות לפי שיטת האימפרוביזציה שקיבלה בישראל מעמד על, כך פעלה מערכת החינוך. בצורה הומוריסטית ראויה לשבח תיארת בפנינו מדוע צחקת צחוק קולני ובריא מעל דוכן מליאת הכנסת: השר לביטחון פנים ביקש ממך להשיב על שאילתא בנושא שכלל אינך מצוי בו. כל אשר היית צריך לעשות הוא לקרוא כמה שורות סתמיות, כתובות על-ידי איזה פקיד ממונה, עד כדי אבסורדי היה המעשה שאדוני התפקע מצחוק. והיא הנותנת: זהו צחוק מעבודה, צחוק מהבוחרים ששלחו את הפוליטיקאים לכנסת, צחוק מן נושאים, צחוק גדול על כול העולם. זו המשנה העומדת בבסיס התנהלותם של מוסדות השלטון העליונים, כי העיקר לצאת לידי חובה ולצפצף על כולם.
נגעת בראיון בנקודה רגישה ביותר, אולי אפילו אחד הכשלים המרכזיים של מערכת החינוך: הסרת האחריות מן התלמידים והורים והעברתה, כולה, על כתפי המורים. זהו כשל שאין כדוגמתו. דורות של תלמידים "התחנכו" על ברכי התפיסה הנפסדת הזו. תוצאות הלווי בשטח איומות. אם אתה רוצה שינוי מהותי אחד, אנא החזר את שפיות למערכת באשר לאחריות. לא יתכן שאחד יישא במאת האחוזים של האחריות ואילו מושא החינוך והוריו התנערו לחלוטין ממנה. זה חייב להתחיל באחריות התלמיד למלא אחר דרישות המערכת, דרך הטלת אחריות על הורי התלמידים בכל אשר עושים, דרישה מן המורים להאמין בתלמידים, לאהוב אותם אך לא לרמות אותם, להרביץ בהם תורה אך לא לשכוח גם את הקמח, להדריך וללוות ולא לעשות במקומם, ללמדם לשאול שאלות וגם להיות מסוגלים לקבל תשובות מנוגדות לדעתם. להתווכח עד "זוב דם" לשם שמיים ולא לשם רווחים אישיים. אודה שאהבתי את משל הרכיבה על אופניים אותו ציינת. עשה זאת ואל תחשוש. אלא שלשם כך אתה חייב להיות מספיק אמיץ כדי לשנות את דפוסי החשיבה במערכת, ולא פחות מכך, להוציא את הפוליטיקה מתוכה.
הסגידה האובססיבית לזכאות לבגרות העבירה את המערכת על דעתה. לא אנשי מערכת החינוך גרמו לכך אלא הפוליטיקאים. הנהגת שיטות מדידה כלכליות לתוך מערכת החינוך היא שורש הרע. שרי החינוך רצו להוכיח תוצאות "מוחשיות", לכן קבעו מדדי זכאות. התחרות בין בתי הספר גרמה לראשי רשויות מקומיות לעשות הכול, ממש כך, כדי להראות הישגים בזכאות. מנהלים נאנסו להביא תוצרים מוגמרים, טבלאות, אחוזי זכאות, ותו לא. כול עובדי ההוראה נרדפים ונמדדים רק לפי כושרם להביא תוצר מוגמר. גם הבעלויות השונות פועלות באותה שיטה של טרור. שאל את המורים ותיווכח שאין בדברי אלה כל הגזמה. שבור את הקונספציה של בגרות לכול. היא פיקציה ורמאות. תוציא את הפוליטיקה מן המערכת וברכה תבוא עליך.