ביטוח - מעכשיו מותר גם לשכוח?

חברות ביטוח אינן אוהבות ליטול סיכונים והן מעדיפות לגבות לכיסן תשלומי פרמיות, כאשר הסיכוי לקרות אירוע ביטוחי שיאלץ אותן, חלילה, לשלוח יד לכיס לשלם תגמולי ביטוח - נמוך ככל הניתן. לכן חברות ביטוח נוהגות לכלול תנאים בפוליסת הביטוח בדבר התקנתם של אמצעי מיגון ושימוש בהם. בהתאם לתנאים אלה, המבוטח מתחייב לנקוט את מה שמכונה "אמצעים להפחתת סיכון". כך, לדוגמה, אדם המעוניין לבטח תכולת דירה יכול שיידרש להתקין מערכת אזעקה או סורגים (או שמא שניהם). מעוניינים לבטח רכב? אין בעיה, יש רק להתקין אימובילייזר ואיתוראן. רכשתם תכשיטים יקרי ערך וברצונכם לבטח אותם נגד גניבה? אנא התכבדו ושמרו אותם בכספת. אולם, חזון נפרץ הוא שהמבוטח שוכח לעשות שימוש באמצעי המיגון. במצבים שבהם קורה האירוע הביטוחי עת שלא ננקטו אמצעים להפחתת סיכון (למשל, נפרצה דירה בעת שאזעקה לא הופעלה; תכשיטים, בתום ענידתם, הונחו במגרה ולא הופקדו בכספת) חברות הביטוח נוהגות לסרב לדרישת המבוטח להטבת נזקו, בתואנה שההתקנה והשימוש באותם אמצעי מיגון היוו "תנאי מוקדם" לתחולת פוליסת הביטוח. שעה שהתנאי לא מתקיים, אין תחולה לפוליסה. היינו, לשיטת חברת הביטוח - לא הופעלה האזעקה? התכשיטים לא היו בכספת? אין כיסוי ואין פיצוי. בתובענות נגד חברות הביטוח במקרים שבהם נשלל הפיצוי עקב אי-נקיטת אמצעים להפחתת סיכון כאמור, ניתנו במהלך השנים פסקי דין סותרים (בערכאות הדיוניות של בתי משפט השלום והמחוזי). בחלק מפסקי הדין בתי המשפט סברו, כדעת חברות הביטוח, שאין כיסוי לפוליסות; ובחלקם קבעו כי חובה על חברת הביטוח לשלם, אם כי פיצוי מופחת. והנה, לבית המשפט העליון הגיע מקרה מסוג זה. חברת ביטוח שערכה פוליסת ביטוח לתכולת דירה, ובכלל זה תכשיטים שערכם מאות אלפי שקלים, התנתה את תחולת הפוליסה על התכשיטים בהתקנת כספת שתשמש לשמירתם ובחובת המבוטח להפקיד את התכשיטים בכספת. בנסיבות המקרה הנדון בפסק הדין, בדירתו של המבוטח אומנם הותקנה כספת כנדרש, אך בעת פריצת הדירה התכשיטים לא היו בתוך הכספת, ונגנבו. לאחר שבית משפט השלום דחה את תביעת המבוטח ובית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין וקיבל את התביעה, בית המשפט העליון נדרש לשאלה העקרונית הבאה: האם חברת ביטוח חייבת בתשלום תגמולי ביטוח בנסיבות שבהן מבוטח אינו נוקט אמצעים להקטנת סיכון, כמתחייב בפוליסה. שאלה נוספת, שכרוכה בקודמתה, היא: אם יימצא שבנסיבות מעין אלה אומנם ראוי לחייב את חברת הביטוח בתשלום תגמולי הביטוח - האם זו תחוב בתשלום מלא או בשיעור חלקי בלבד? ובנסיבות פסק הדין בענייננו, השאלה היא האם אי-קיום הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת (במועד שבו נגנבו) היא "תנאי מוקדם" שהפרתו מובילה להיעדר כיסוי ביטוחי (היינו, חברת הביטוח לא משלמת דבר), או שמא חברת הביטוח תחויב בתשלום תגמולי הביטוח, אך בשיעור מופחת. השאלה, כאמור, עקרונית ודומה שלהכרעה בה עשויות להיות השלכות רוחב מוחשיות על שוק הביטוח. אימוץ הגישה שלפיה חברת הביטוח חייבת בתשלום חלקי של תגמולי הביטוח (וזאת על-אף שהמבוטח לא הפקיד את התכשיטים בכספת) עלול לפגוע במערכת התמריצים ששוררת בין מבטחים למבוטחים בשוק הביטוח. הכיצד זה? כעניין של היגיון בריא, שלילה מוחלטת של תגמולים בגלל שכחה או עצלות של המבוטח יוצרת למבוטח תמריץ לשמור באורח סביר על הנכס המבוטח, ובכלל זה תמריץ לנקוט אמצעים סבירים להפחת הסיכון. בעוד חיוב חברת ביטוח בתשלום חלקי, אפילו כאשר המבוטח מתרשל, פוגע בתמריץ חיובי זה. כך, אימוץ הגישה שמיטיבה עם מבוטחים יכול, אפוא, להקטין את התמריץ החיובי של כל מבוטח למלא אחר תנאי הפוליסה, שהרי ממילא יזכה בתגמולים (גם אם מופחתים), והדבר עלול לעודד "הפרה סיטונאית" של תנאי הפוליסה. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז, דחה באופן מוחלט את עמדת חברת הביטוח וקיבל את עמדת המבוטח, בקובעו - "שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין 'תנאי מוקדם' לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל" (פסקה 25 לפסק הדין). "ושאין לראות בדרישה להפקדת התכשיטים בכספת משום 'תנאי מקדים' המאיין את החוזה" (פסקה 31 לפסק הדין). בית המשפט השתית את פסק דינו על לשון ותכלית חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - החוק), ועל "שיקולי מדיניות" (שהם, אם מנסים לפענח מונח עמום זה, תחושת הצדק שמדריכה את בית המשפט בקביעת מדיניות שיפוטית נכונה). בית המשפט נדרש לסעיפים 18(ג) ו-21 לחוק, העוסקים בנסיבות שבהן חברת ביטוח תחויב בתשלום תגמולי ביטוח מופחתים עת שלא הותקנו אמצעי מיגון כלל, ומצא שסעיפים אלה יפים גם למקרים שבהם לא הייתה הפעלה של אמצעי מיגון (ולא רק כאשר האמצעי לא הותקן). בית המשפט נסמך בפרשנות לא טריוויאלית זו על אופיו ותכליתו הצרכניים של חוק חוזה הביטוח ועל צורך להגן על מבוטחים ולהמעיט עד כמה שניתן במקרים שבהם תחולתו של כיסוי ביטוחי נשללת כליל. כדברי השופטת פרופ' ברק-ארז, "התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן 'תנאי מוקדם' מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה 'אוטומטית' של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון" (פסקה 25 לפסק הדין). אשר למנגנון חישוב התגמולים המופחתים - בית המשפט מבאר שהחישוב ייעשה בהתאם ליחס בין דמי הביטוח המוסכמים לדמי הביטוח "שהיו משתלמים" ללא האמצעי להקלת סיכון. טלו דוגמה: ביטחתם נכס שערכו 200,000 שקלים; שילמתם בעד הביטוח פרמיה בסך של 200 שקלים לחודש ופוליסת הביטוח חייבה אתכם בנקיטת אמצעים מסוימים להפחת סיכון. אם התרשלתם ולא נקטתם את האמצעים הנדרשים, בית המשפט יכול ללמוד שבמקרה זה חברת הביטוח הייתה מסכימה לבטח אותו נכס, בלא נקיטת אמצעים להפחתת סיכון, בתמורה לפרמיה גבוהה בהרבה (לנוכח החמרה משמעותית של הסיכון), למשל בסך של 1,000 שקלים לחודש. היחס בין 200 שקלים ששילמתם בפועל לבין 1,000 שקלים ש"הייתם אמורים" לשלם הוא שעומד ביסוד מנגנון חישוב התגמולים המופחתים. לאמור, במקרה זה בית המשפט היה קובע ששילמת רק 20% מהפרמיה המלאה ולכן הנכם זכאים רק ל-20% מתגמולי הביטוח המלאים, קרי ל-40,000 שקלים (ראו ירון אליאס דיני ביטוח 823-822 (2009); ת.א. (שלום - י-ם) 24355/98 שוויקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 19 לפסק הדין (ניתן ביום 20/9/01). מדובר אפוא בפסק דין שתוצאתו אינה פשוטה עבור חברות הביטוח ולו עשויה להיות השפעה על שוק הביטוח. עם זאת, אין מדובר ב"רישיון להפר" תנאים בפוליסות ביטוח בכל הקשור להתקנת אמצעי מיגון והפעלתם. ככלל, לא בנקל ניתן להעריך באיזה שיעור יופחתו התגמולים. עוד הדין מותיר פתח לחברות הביטוח ומאפשר להן לטעון שאף מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, "אף בדמי ביטוח מרובים יותר" [סעיף 18(ג)(2) לחוק]. אם בית המשפט יקבל את הטענה, תשלום התגמולים למבוטח יישלל לחלוטין.