1. בשבוע שעבר פירסם הסופר א"ב יהושע מאמר בעיתון השמאל הצרפתי, "ליברסיון", שבו ניסה להסביר את התופעה המדהימה שנגלתה לעולם עם לוויית ההמונים של הרב
עובדיה יוסף. אני אוהב את יהושע. לטעמי, הוא ראוי לפרס נובל לספרות הרבה יותר מאחרים המקודמים במרץ. ובכל זאת, מאמרו המחיש את הניתוק העמוק של חלק מהאליטה התרבותית מהעם שבתוכו היא יושבת ואליו (אני מקווה) היא מכוונת את מרכולתה האינטלקטואלית.
א"ב יהושע לא ידע להסביר כיצד בזמן כה קצר התארגנה לוויית ההמונים. אמר שבירושלים קל להניע אנשים ללוויות, ולוּ התקיימה הלוויה בתל אביב, סביר להניח שהיו מגיעים פחות (לדעתי, דווקא ההפך). עוד אמר שהלוויה הזאת הייתה מעין בידור תרבותי לבני הישיבות המשועממים. ואחרי ההסברים המקרטעים, הודה ש"אנו החילונים, נותרנו המומים ומבולבלים אל מול ההמונים".
יחד עם אלו שלא יכלו להגיע והתעניינו באמצעות התקשורת, שיער הסופר שלפחות שליש מאוכלוסייתה היהודית של ישראל נטל חלק בלוויה. תופעה כזאת, אמר, "היא עניין לדאגה, עבור אדם כמוני". למה? "משום שאני מאמין שלטווח ארוך, הנזק שנגרם לחברה הישראלית באמצעות הפעילות והאישיות של הרב עובדיה יוסף, הוא יותר משמעותי מההיבטים החיוביים שלו".
אל מול הכרזה קשה כזאת, סיפר יהושע על מוצאו ממשפחת רבנים ספרדים מתונים, שלא הסתגרו בד' אמות של הלכה בלבד, אלא חייבו רכישת השכלה כללית ודחפו להשתלב בחברה הכללית. זאת, בניגוד להקצנה שהרב עובדיה כפה על חסידיו. הוא מודה שאינו מכיר את מפעלו הספרותי הגדול של הרב יוסף, אבל מעולם לא שמע ממנו מסרים הומניים מעוררי השראה. כל שהוא יודע הן פניני הלשון שהתפרסמו בשמו בתקשורת, אמירות קשות הנוגעות לציפור נפשו של יהושע שמתאר את הרב יוסף כאייתוללה אירני, לא פחות!
כאן מגיע תיאור האכזבה של "מחנה השלום" מש"ס ומהרב עובדיה עצמו, שלמרות שהתיר מסירת אדמות תמורת שלום, ולמרות שנולד בבגדד, שימש רב בקהיר וידע ערבית היטב, לא הוביל את המזרחים בישראל לתמיכה בשמאל; להפך, הוא הצטרף בדרך כלל לימין ולא יצא נגד ההתנחלויות, שהן כידוע, "המכשול העיקרי לשלום". ואני חשבתי שדווקא היכרותם הבלתי אמצעית של המזרחים בישראל עם העולם הערבי וההיסטוריה הקשה שחוו, גרמה אצלם לגישה ריאליסטית מפוכחת יותר מזו של "מחנה השלום".
2. כך "פיצח" אחד הסופרים הישראלים החשובים את חידת דמותו של הרב עובדיה יוסף עבור קוראיו בצרפת. איזה פער עצום בין ההתמודדות של יהושע בספריו עם הגורל היהודי לבין התיאור השטחי והמתחנף ב"ליברסיון". העובדה שהסופר הישראלי אינו מכיר דבר ממפעלו הספרותי הכביר וכתביו של הפוסק המרכזי בשני הדורות האחרונים בעם היהודי - היא תעודת עניות לספרות העברית, שסופריה הגדולים ידעו לעומק לא רק תנ"ך אלא גם משנה ותלמוד, מדרש והלכה, פילוסופיה יהודית וחסידות.
מה שנותר ליהושע הוא הפחד מהתעצמות דתית-חרדית, מפגיעה בדמוקרטיה, מחוסר הומניזם וכדומה - כותרות שקראנו לאלפים בתקשורת. לשם כך לא צריך איש רוח. הסופר העברי הוא ממשיכו של "הצופה לבית ישראל", מי שאמון על ההקשבה הזהירה לרוח הזמן, לזרמי העומק המפכים בלב החברה וההיסטוריה, ולא נכנע לרעשי רקע תקשורתיים.
מה חשב יהושע כשהישווה בפני קוראיו חסרי הידע תופעה מיוחדת בהיסטוריה של עמנו עם האייתוללות באירן? גם לי צרם חוסר הדמוקרטיה בש"ס (ככלל, אני סבור שהעיסוק הפוליטי הזיק לרב יוסף), ונחרדתי לחילול השם של הצמדת דמות הרב למודעות הבחירות המוניציפליות. אבל "אייתוללה" רומז לכלל התופעה ששמה הרב עובדיה יוסף ולא לפרטים בתוכה.
יהושע הוא אמן המילים; יכול היה לבחור דימויים אחרים. לא לחינם בחר בדימוי הבזוי הזה. הדימוי לא פוגע ברב עובדיה לבד, אלא גם ברבניה של משפחת יהושע. לא כך לימדנו אבטליון במסכת "אבות", "חכמים היזהרו בדבריכם"? אם אינך יודע להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין אמת לשקר - כולנו אייתוללות. ממש כפי שכולנו "גזענים", חובבי "אפרטהייד" ו"כובשים אכזרים". למעט, כמובן, האי הבודד הרציונלי של קבוצה "נאורה" קטנה המתכבדת בקלון עמה.
3. הספרות העברית אינה תלויה רק ביכולת הווירטואוזית של הסופר להשתמש בשפה או בהישגיו האמנותיים; אלא ביכולתה להתמודד עם המיוחד והנִפְלֶה שבחיי העם היהודי. עם העובדות ההיסטוריות הכבירות, הלא מסתברות, שהתרגשו עלינו בעוצמה במאתיים השנים האחרונות. מי שאינו יודע להתמודד עם העוצמות האלה, עלול לבחור בדרך של ביזוי עקרונות הקיום היהודי.
יותר מסופרים אחרים בני דורו, מפעלו הספרותי של א"ב יהושע ממשיך את פרויקט ההשכלה העברית בן המאות ה-18 וה-19: הניסיון לברוח מחבל הטבור הדתי-הלכתי, ההעלאה על נס את הרציונליזם והבריחה מהמטאפיזיקה היהודית. כך בספר מסותיו "הקיר וההר", הוא מצדד בהר הרצל כסמל לממלכתיות הישראלית החילונית, הרציונלית; מולו הוא מעמיד את "הקיר" - הכותל המערבי, כמסמן של הדתיות המשיחית הלא רציונלית.
כדאי לשים לב ש"ההר" שמור בספרות היהודית להר בה"א הידיעה, הר הבית, שמוחלף אצל יהושע בהר הרצל. בספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעלה הצעה לפתרון סוגיית הסוגיות בפוליטיקה האזורית (העולמית?) - ירושלים - באמצעות הבְנָיָה לוגית של הסכסוך והטענה שלפיה ירושלים שייכת לכולם. בספר קודם, "הכלה המשחררת", התכתב עם "תהילה" של זוכה פרס נובל ש"י עגנון. אצל עגנון, תהילה היא בבואתה האנושית של ירושלים המסורתית; יהושע עיצב אותה בדמות בתו של בעל פונדק ירושלמי, המקיימת עימו יחסים של גילוי עריות. לא אכנס לסבך הפרשנויות, אבל בולט הניסיון "לחַלֵן" את דמותה הנשגבת של ירושלים.
אם אינך מכיר את מפעלו התרבותי והספרותי של הרב עובדיה, התכבד וקרא ספרות עזר. כבר המלצתי על ספריו של אדם ברוך כמבוא. יהושע יכול להתאמץ וללמוד את המקור. אבל שום מילה על כך בפני קוראי ה"ליברסיון"? שום מילה על מקומו של האיש ברצף ההיסטורי של ההלכה, המשפט העברי והחיים היהודיים? רק פחד מפני הרגרסיה הדתית. את זה מכירים קוראי ה"ליברסיון" יום יום. צרפת פוחדת מהתעצמות הדת; לא הנצרות, אלא האיסלאם. על הפחדים האלה ניגן יהושע בהשוואתו האומללה. והספרות העברית, מה יהא עליה?