הרעיון לנסוע לבקר את בני בעיר השלישית למגוריו במשך שש השנים האחרונות זחל לאטו והתממש בדיבורים בלבד. אומנם בעבר הייתי נחושה יותר וביקרתי אותו פעמיים בברלין, שם שהה שלוש שנים. אז, החלטתי להפתיע אותו ולהגיע ליום הולדתו ה-30 ביחד עם אחיו מיקי, ואכן מימשנו תוכנית זו ולמרות החורף הקר במיוחד (דנוש נולד פעם בארבע שנים... ב-29 בפברואר), נהנינו מאוד וחגגנו עם כל חבריו.
ביקרתי אותו בשתי הדירות בתקופות שונות, במערב ברלין ולאחר מכן במזרחה. העיר פרנקפורט באה לאחר ברלין, שם שהה שנתיים. עבורי, פרנקפורט חרותה בזכרוני בסיפורי אמי, שם היא למדה בשנות ה-30 המוקדמות ביוכימיה ולאחר שנתיים חשה את האנטישמיות והחליטה לעזוב ולעלות לפלסטינה. החלטה זו איפשרה למעשה לבני הצעיר דניאל לחזור לגרמניה ולעיר זו למשך שנתיים. אני לא מתגאה בכך, אבל לולא החלטתה של אמי, אני ובניי לא היינו קיימים. חלק מאחיה של אמי וסבתי שלא עלו לפלסטינה, נספו בשואה.
דניאל, כמו צעירים רבים בישראל, מצא הזדמנות לעבוד בחברה ישראלית בברלין ולאחר מכן קיבל הצעה מושכת להיות שותף בחברה קטנה עצמאית וזו הסיבה שעבר לפרנקפורט. לאחר שנתיים החברה ביססה את מעמדה בלוקסמבורג, המרכז הפיננסי באירופה. דילגתי משום מה על פרנקפורט, אולי בתת ההכרה האשמתי את הגרמנים בהפסקת לימודיה של אמי, אולי בגלל שביקוריו של דניאל בתל אביב היו תכופים. הפעם, החלטתי, לא אוותר על לוקסמבורג, עיר שאינה מפורסמת בגלל תרבותה העשירה או בכך שהיא תוססת ומרגשת. ההפך הוא הנכון - נסיכות זו יש לה שם של עיר שקטה, דלה מבחינת אוצרות אמנות, התרגשות, חיי לילה תוססים, לוקסמבורג רחוקה מלהיות לונדון, פריז, אמסטרדם, או וינה, אבל היא מיוחדת עבורי, שכן בני גר שם, בינתיים...
הכל "דפק", עד ש...
עברתי הרבה בחיי ואני יודעת שלא הכל מובן, חלק ושוטף. על בשרי למדתי סדר עדיפויות בחיים. אני מנסה להסתכל על החצי המלא של הכוס ואף די מצליחה. לאחרונה, החלטתי שאני לא מוותרת על הזדמנויות, שפעמים רבות אני צריכה ליצור את ההזדמנויות ולהחליט על צעדים ולתכנן לטווח קצר. הפעם לא אעשה טעויות בדחיית תוכניות. עכשיו אני נוסעת ולא אחכה לחורף הקשה. אוקטובר עדיין נסבל באירופה. תיאום זמנים עם דנוש לסוף שבוע ארוך, מיום חמישי עד יום שני באמצע אוקטובר עבר בהצלחה, טיסה לציריך וקונקשן ללוקסמבורג, "קטן עלי"... הכל דרך האינטרנט, כרטיסי טיסה, ביטוח רפואי.
הדבר החשוב ביותר הוא הזמן עד הנסיעה: זהירות! לא ליפול, לא למעוד, לא להחליק... יש נסיעה חשובה. מספר ימים לפניה, יש אופרה, יש הצגה, יש לנקוט באמצעי זהירות שחלילה דבר לא יטרפד את הנסיעה. תאונות טיפשיות קורות בחלקיק השנייה, אסור לזלזל. ואכן, לאופרה נסעתי בנעליים נוחות, לא גבוהות מדי, כאשר ירדתי במדרגות לחניון, החזקתי במעקה, כמו ילדה טובה וממושמעת או כמו "זקנה", מבוגרת ממני בעשור...
את המזוודה מה"בוידעם" הורדתי בעזרתה של חברה, לא לבד. הכל "דפק" בסדר, כמו שאומרים בעברית רהוטה. הגיע היום האחרון לפני הנסיעה. יום קודם יכולתי לשים וי על המשימות שכבר הושלמו: קוסמטיקאית, פדיקור, צבע שיער (לבדי). המזוודה ארוזה והפעם, האמינו או לא, חצי ריקה, תחילה מלאה ולאחר מכן כל יום דיללתי אותה. הגיע הזמן לנסוע במשקל קל, דבר שאליו לא כל כך מהר הסתגלתי... עוד סימן לבגרות והבשלה. ממש הייתי גאה בעצמי.
מה נותר? מניקור-ג'ל, נאמר לי שג'ל מחזיק מעמד חודש והחלטתי לנסות. התור היה ביום רביעי בשעה שתיים וחצי אחר-הצהריים בקניון רמת אביב, קומה שנייה, מקום בו אני מבקרת בקביעות כל חודש. נסעתי לשם במצב רוח מרומם בהרגשה שהכל מאורגן ואף בגדי הנסיעה מוכנים, תיאום עם הנהג לשדה התעופה בחמש בבוקר נעשה, אפילו שעון מעורר בוצע. מבט חטוף במראה אכן אישר פנים מטופחות. היה לי זמן קצר לשבת במסעדה ולאכול ארוחת צהריים קלה ולאחריה בצעדים קלים ובטוחים עליתי במדרגות הנעות למרכז הקוסמטיקה לקבלת טיפול המניקור-ג'ל.
במרץ בלתי רגיל נכנסתי לחדר הטיפולים, סליחה, לא הצלחתי להיכנס, שכן הפעם דלת הזכוכית שתמיד פתוחה, הייתה סגורה, ללא מדבקת אזהרה. נכנסתי ישר עם ראשי ועיני השמאלית בכל כוחי לזכוכית ומעוצמת הכוח נהדפתי אחורה ונפלתי על גבי וישבני. רסיס של שנייה ואני בהלם, על הרצפה מתפתלת מכאבים. זוכרת אני שאנשים רצו אליי מכל הכיוונים עם כוס מים וקרח לשים על העין והמצח. כל שחשבתי היה, אני לא מוותרת על הנסיעה, אני אתגבר.
חלפו דקות ארוכות עד שהתחלתי להבין מה קרה ואני עם הקרח צמוד לרקתי ועיני בחוזקה. ידעתי שאסור לי להסירו, שכן הנפיחות תשתלט על כל צד הפנים. אולי זו הייתה קלות דעת מצידי לא לבקש רופא, שכן ישנו מרכז רפואי במקום. פחדתי שלא יאשרו לי לטוס באותו לילה או בבוקר מוקדם.
לאחר שנרגעתי במקצת קיבלתי את טיפול המניקור, כל פעם ביד אחת כאשר השנייה מחזיקה בקרח. התעקשתי לחזור הביתה בנהיגה ובמשך שעות הקרח היה צמוד למקום הפגיעה. כמובן בני הבכור הגיע והצלחתי לשכנע אותו שדבר לא נשבר, שאין לי בחילות ושאני מסוגלת לטוס. הוא השתכנע. כבר לא נרדמתי באותו לילה ובבוקר הנהג הגיע והביא אותי לשדה התעופה כאשר משקפי שמש גדולים מכסים שטפי דם גדולים בכל הצבעים שצצו כבר באותו לילה. נראיתי כמו אישה מוכה וכשבביקורת הדרכונים ביקשו ממני להסיר את משקפיי כדי להשוות את פניי עם תמונת הדרכון, ראיתי את הרמת הגבות של הפקיד וחיכיתי לשאלה האם אני מעוניינת להתלונן על הגבר...
החיוך של בני דניאל...
מאותו רגע של סיום הבדיקה הביטחונית והמעבר לאולם הנוסעים של הדיוטי פרי הכל התנהל על מי מנוחות. כמעט... החלטתי לפנק את דניאל בבקבוק ויסקי משובח, מהטובים, והוא עלה למטוס איתי... בציריך, לפני העלייה למטוס השני ללוקסמבורג, עברתי שוב בדיקה ביטחונית והבקבוק המפואר המוזהב, ג'וני ווקר זהב, הוחרם בבושת פנים על-ידי בודקת קפדנית שווייצרית. התברר שכל חומר נוזלי מעל 100 מ"ג אינו מותר להעברה בטיסות קשר. מה הם עושים עם כל הטובין המוחרמים? לאן זה הולך, תהיתי ועדיין אני תוהה. בלוקסמבורג הצלחתי לקנות בקבוק שמפניה, מתנת ניחומים על הוויסקי האבוד...
דניאל פגש אותי בשדה, חיוך אחד ממנו והכל נשכח. גם צבעי הסתיו הקודרים על העין שהתפשטו וגלשו במשך הלילה במורד הלחי לא הטרידו אותי יותר. אני לא ויתרתי ולא שיניתי מאומה מהחלטתי לנסיעה. זה יכול היה להסתיים גם אחרת, גרוע הרבה יותר, ואני מודה לגורל שהסתפק באזהרה.
עבורי, השהייה עם בני היוותה זמן איכות, היכרות עם המקום בו הוא חי, הבית, העיר, מקום העבודה וגם בילויים משותפים ונסיעה במכוניתו לברוג - BRUGGE - העיר היפהפייה המכונה "ונציה של בלגיה". ניסינו לפנק אחד את השני, אך עליי להתוודות, דניאל זכה במקום הראשון.
חזרתי לתל אביב בין לילה לבוקר, כמובן שכחתי במונית את משקפי השמש היוקרתיים שהצליחו לכסות את העין השמאלית הסגולה-שחורה, שכן אי-אפשר ללא פאשלה קטנה כזו או אחרת, אך מספר טלפונים בעיצומו של הלילה הביאו אותי לנייד של הנהג שהסכים למחרת תמורת דמי נסיעה להביא לי את האוצר האבוד לביתי. ואם חשבתם שחזרתי עם חצי מזוודה ריקה, טעיתם בגדול. המזוודה הגדולה עלתה למטוס עם תוספת מזוודה קטנה שקניתי שם... ההגעה לבגרות וההבשלה החזיקו מעמד לכיוון אחד בלבד...
תמה ונשלמה הסאגה של טרום לוקסמבורג, הנסיעה והשהייה והחזרה. אני מוכנה כבר לנסיעה הבאה, אולי לנקודת מפגש עם דניאל בעיר אחרת, אולי יום אחד אצא לנופש משפחתי עם כל היקרים לי, כולל נכדי הקטן שנולד לפני חצי שנה. חלומות ותוכניות יש והם יכולים לקרום עור וגידים, זה תלוי רק בנו, וגם קצת בגורל...
