יהיו מן הסתם רבים שלא יאהבו את האמת הזו, במיוחד על-רקע "פסטיבל רבין" החד-צדדי הנוחת עלינו פעמיים מדי שנה, אבל זו אמת, גם אם אינה "תקינה" פוליטית, ודברים אלה אינם באים מעטו של שונא רבין. להפך, הייתי מיודד עמו אישית (אפילו יצא לי לשתות איתו ג'יי. אנד בי. כמה פעמים), וראיתי בו צבר ישראלי "משכמו ומעלה" וגם "נחבא אל הכלים" (כן, הוא מזכיר לי את שאול המלך מכמה בחינות, כולל בסופו הטרגי). הערצתי אותו כרמטכ"ל שהיטיב להכין את את צה"ל לניצחון ב"מלחמת ששת הימים", וכבעל מוח פורה ואנליטי. עד אוסלו. לא יודע מה קרה לו באוסלו. נראה כאילו נחטף על-ידי חייזרים...
מורשתו האמיתית של רבין - והיותר רלוונטית ליחסינו עם הפלשתינים, כיום כמו גם בעבר - מתמצית בהצהרה קצרה ובוטה שבה קלע בדייקנות אל מהות הסכסוך הבלתי פתיר שבין התנועה הציונית ו"התנועה הלאומית הפלשתינית" - התנועה הפוליטית, להבדיל מהציבור הפלשתיני החי בינינו בארץ ישראל - שלא תחדל לעולם משאיפתה וממאמציה להביא לביטולה המוחלט של מדינת ישראל: "עם אש"ף ניפגש רק בשדה הקרב!".
הצהרה כנה וגלויה זו שחרר רבין במארס 1975 בעת הפעולה נגד המחבלים שחדרו למלון סבוי בחוף תל אביב. עם היותה פשטנית, מחוספסת ובוטה כל כך ולכאורה אפילו אכזרית וחפה מתקוה לשלום כביכול, היא מייצגת תובנה עמוקה היורדת לשורשי הסכסוך שבין התנועה הציונית ובין "התנועה הלאומית הפלשתינית", זו המתיימרת לייצג את מי שנחשבים "בני
הארץ" - ה"ילידים" שהיו פה כביכול "מאז ומקדם".
גם אני כרבים אחרים לא ירדתי אז לסוף דעתו ותהיתי מה הייתה כוונתו. האומנם? הלנצח נאכל חרב? נטיתי אז לראות בדברים אמירה שבאה בעידנא דריתחא. בדיוק אז השתחררתי משירות ארוך באמ"ן, ובדומה ל"שומרי הסף" מסרט התעודה הטלוויזיוני - שמרוב עצים אינם רואים את היער ומרוב עיסוק בפרטים ראייתם לוקה בהעדר פרספקטיבה היסטורית וגיאופוליטית - גם אני הושפעתי אז מהאווירה בתקשורת ושוכנעתי להאמין כי אש"ף מייצג מאוויים לגיטימיים של עם מדוכא שתביעתו ל"שחרור לאומי" אין צודקת ממנה. בשטחיות אופיינית שהגיעה עד כדי שרלטנות, לא נתתי את דעתי או הדחקתי ממנה למשל שאש"ף מעולם לא נאבק ל"שחרור לאומי" אלא ל"שחרור פלשתין", לשחרור האדמות "הכבושות" על-ידי הציונים. ובכך אש"ף לא היה שונה מעבד אלנאצר ומרודנים מזרח תיכוניים אחרים.
גם אם רבין הגיב אינסטיקטיבית בסערת רגשות בלתי אופיינית נוכח הפיגוע הרצחני שבו נהרגו בני ערובה ולוחמים, ביניהם מפקדי לשעבר בסיירת מטכ"ל אל"מ עוזי יאירי הי"ד, הוא ביטא בדבריו התמציתיים תפישת עולם ברורה וקיפל בתוכם דוקטרינה שלמה, שאותה יש לראות כ"דוקטרינת רבין".
לעניות דעתי, זוהי מורשתו הנכונה שאותה עלינו לאמץ דווקא עתה, כש"אינתיפאדת אל-אקצה" עדיין מהדהדת בזכרוננו, כשלונם של "הסכמי אוסלו" ותוכנית "ההינתקות" של שרון מונחים לפנינו, וכש"הסוגייה הפלשתינית" עומדת עדיין לפתחנו כבעבר (באשמתנו). יתר על כן, קיימים הבדלים גדולים בין אז לבין היום: מצד אחד התערערות המשטרים הישנים במזרח התיכון, הכאוס והמלחמות הפנימיות הנלוות שהשכיחו את "הבעיה" הפלשתינית מליבות הערבים, ומצד שני כשלונה וירידת קרנה של ארה"ב באזור. שניים אלה יצרו מצב אבסורדי שבו הגורמים היחידים המתעניינים ב"בעיה" הם ארה"ב (המחפשת בנרות "הישג" להתהדר בו), אירן, סוריה ואל-קאעידה, ועל ישראל לוחצים לספק לה את ה"פתרון".
המצע הפוליטי-אידיאולוגי הוא פן-ערביסטי ופן-איסלאמי
משמעות דבריו אלה של רבין היא פשוטה ובהירה: אין מקום לקיומן של שתי ישויות המתמודדות על בעלות בארץ ישראל, ואם חפצי חיים אנו, שומה עלינו להוריד תנועה פלשתינית זו ואת חזונה מעל במת ההיסטוריה. שכן כל עוד תתקיים תנועה אירדנטית זו, היא לא תחדל לעולם משאיפתה ומאמציה להביא במקרה הטוב לביטולה של מדינת היהודים, במקרה הבינוני - לסילוק היהודים מהארץ ובמקרה הגרוע - להשמדתם הפיזית.
זוהי המורשת הנשכחת והנזנחת של רבין שיש לשוב ולאמץ אותה מחדש! וכמה חבל שרבין שגה והתפתה בערוב ימיו לסגת מעמדה אמיצה ונחרצת זו. העמדה נכונה גם כיום, ואל לנו להסתנוור מנימוסי הטרקלין, התחכום והעידון כביכול של הפלשתינים כיום בשיח המדיני-דיפלומטי. כי המציאות הבסיסית לא השתנתה ועמדותיהם היסודיות ומאווייהם ויעדיהם האמיתיים לא השתנו וגם לא ישתנו בעתיד.
כיום, לאחר שכבר ברור לכל כי הסכמי אוסלו היו ניסוי הרה-אסון,ו נחשפו בוגדנותו ושפלותו של ערפאת (מייסד "פתח" והסמל האולטימטיבי של אש"ף ו"המאבק המזוין" של "התנועה הלאומית הפלשתינית") - יותר ויותר אנשים, ישראלים ואחרים, מבינים כי הישות הקרויה "עם פלשתיני" היא תרמית היסטורית אדירה וחסרת תקדים. כבר התפרסמו לא מעט ספרים ומחקרים המראים כי "הפלשתינים" ברובם המכריע הם ערב רב של מהגרים שבאו מחוץ לארץ ישראל והתנחלו בה בעיקר בשתי המאות האחרונות במקביל להתיישבות הציונית וכפועל יוצא ממנה.
במאמר מוסגר: רק לאחרונה שבתי ונתקלתי בספר "סיור בפלסטינה" שכתב חוקר הולנדי בשם הדריאני רילנדי (Hadriani Relandi) על סמך סקר מקיף ויסודי שערך בארץ ב-1695(!). הספר התגלה במקרה בחנות ספרים עתיקים בבודפשט על-ידי
אבי גולדרייך מקיסריה, והוא מראה כמה דלה הייתה הארץ באוכלוסיה ערבית (נודדת ברובה) וכמה משמעותי היה הריכוז היהודי בירושלים וחברון, עכו, צפת, טבריה ועזה. גם שמות החמולות ה"פלשתיניות" הם מקור המעיד על מוצאם האתני או הגיאוגרפי שהוא מחוץ לארץ ישראל, והם אפילו אינם מכחישים זאת.
לאור כל זאת, עלינו לחזור לצוואות החשובות - זו של רבין ("עם אש"ף ניפגש רק בשדה הקרב!", של
גולדה מאיר ("אין עם פלשתיני!") ושל
יצחק שמיר ("הים אותו הים וגו'"). גם
דוד בן-גוריון התבטא ברוח זו בראיון טלוויזיה נדיר.
אולם ברמה העמוקה והיסודית יותר, יש להבין כי "התנועה הלאומית הפלשתינית" (על כל פלגיה: אש"ף, חמאס והחזיתות המרקסיסטיות) היא תנועה "אירידנטית" פן-ערבית ופן-איסלאמית הרואה ב"שחרור פלשתין" שלב ואמצעי הכרחי להשגת הגמוניה במזרח התיכון! נשמע פנטסטי, הזוי? אולי. אך זוהי האמת! וכגודל החולשה והעליבות - כן גודל השאיפות והתיאבון.
די לקרוא את המצע הפוליטי-אידיאולוגי הפן-ערביסטי שלהם, לנתח את מהלכיהם השקופים ולהביט בתוכנית הלימודים שלהם לבתי הספר ולגני הילדים כדי להגיע למסקנה מובנת מאליה זו. הרי בעצם הימים האלה ממש, כשהשרה
ציפי לבני מנהלת עם משלחת מטעמם משא-ומתן מדיני להסדר שלום, הם ממשיכים להטיף במערכת החינוך והתקשורת שלהם לשנאה ולרצח יהודים. אם כן, לאיזה שלום בדיוק הם חותרים ומתכוונים? הם מתכוונים ל"תוכנית השלבים" מבית מדרשו של איש הדמים ערפאת, שלימד והראה שאפשר "לעבוד בעיניים" על היהודים ועל העולם - לדבר שלום ולהמשיך ב"מאבק המזוין" כאילו זהו דבר מובן מאליו.
מאותן סיבות, אין בשום פנים ואופן להסכים או לעודד השתלטות של "התנועה הלאומית הפלשתינית" על ירדן ,כפי שרבים וטובים בישראל היו רוצים שיקרה. את "התנועה הלאומית הפלשתינית" יש למגר, כלומר להביא להיעלמותה מעל במת ההיסטוריה (שלא תהיה אי-הבנה: איני מטיף כאן לרצח, השמדה או טרנספר, אלא להביא לכך שהתנועה הזו והחזון הזה שלה יהיו בלתי רלוונטיים, ידעכו וייעלמו). אחרת היא תמשיך, בכל מצב נתון שתיקלע אליו, לשאוף להביא לביטולה של מדינת היהודים. כי זוהי תמצית מהותה והווייתה.
ברוח דרכם ותבונתם האינטואיטיבית העמוקה של מנהיגים כמו גולדה ושמיר ורבין, יש גם לראות בבית המלוכה ההאשמי בירדן "מונרך פלשתיני" לכל דבר, שכמרבית ה"פלשתינים" גם הוא בא ממקום אחר (מחיג'אז בחצי-האי ערב). יש לראות בממלכת ירדן "בית לאומי" שבו מתמצית במלואה "ההגדרה העצמית" של הפלשתינים ובאה לביטוי "זכותם" למדינה עצמאית, אם אכן יש להם כזו. זו ודאי נופלת בהרבה מזכותו המובהקת של העם הכורדי למשל להגדרה עצמית ולעצמאות מדינית במולדתו האמיתית כורדיסטן - ארץ הכבושה שנים רבות על-ידי מעצמות זרות אכזריות - טורקיה, אירן, סוריה ועירק - המקדשות בצביעותן את המאבק לשחרור פלשתין מ"הכובש" הציוני.