מי מאיתנו לא רוצה לדעת מה יקרה כש...? בפרשתנו, יעקב מנסה לגלות לבניו את אשר יקרה באחרית הימים, אולם ללא הצלחה מרובה, וכך דרשו חז"ל: "אמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. כשם שאין בליבך אלא אחד - כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם
כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים, דף נ"ו, עמוד א').
למרות אמונתו וצדקותו, השכינה מסתלקת מיעקב בזמן שניסה לגלות את הקץ. לכאורה, לא מובן על מה ולמה נסתלקה. האם השכינה לא יכולה לדור עם מגלי העתיד?
שאלה נוספת היא: בהנחה שנסתלקה שכינה מיעקב, כיצד רש"י ופרשנים נוספים קובעים, כי בברכת יעקב לבניו הוא כן רומז להם את אשר יקרה לכל שבט באחרית הימים? כך לדוגמה מפרש רש"י את ברכת יעקב לשבט זבולון: "על חוף ימים תהיה ארצו והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאוניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר". וכן על שבט דן: "כאחד שבטי ישראל - כל ישראל יהיו כאחד עימו ואת כולם ידין, ועל שמשון ניבא נבואה זו". וישנן דוגמאות נוספות.
פרדוקס החיים המוזר
בכדי לענות על שאלות אלו, אנו נדרשים לברר מהן המגרעות שבידיעת העתיד. התשובה לכך קשורה בראש ובראשונה באדם שמייחס משקל רב לחיזוי העתיד. ברגע שאדם מקבע הנחה מסוימת בתוכו על בסיס חיזוי, הוא הופך את העתיד למצב מחייב (דטרמיניסטי), שאם לא כן - מדוע הוא מעוניין בידיעתו, שהרי הכל יכול להשתנות?
יוצא מכאן שחיזוי העתיד מונע מהאדם כמה דברים. ראשית ישנם החיים. אם נדע את העתיד, הרי שקיבענו בכך מצב מסוים ואנו מונעים ממנו להשתנות. פרדוקס החיים המוזר קובע, כי דווקא תכנונם של החיים פירושו לא לחיות. חיים אמיתיים פירושם להצליח לצמוח, להשתנות, להתחדש. כל אלה בלתי אפשריים כאשר הכל צפוי. חוסר הוודאות הוא זה המאפשר לאדם לבחור. הוא זה המעניק משמעות להווה.
מעבר לכך ברור, כי גם אם נדע את העתיד, הדבר לא יועיל לנו. אם העתיד צופן בחובו דברים טובים, אז מדוע להרוס לעצמנו את ההפתעה? ואם העתיד הוא שלילי, למה לנו להתחיל לסבול כבר מעכשיו? דווקא חוסר הידיעה הוא זה המאפשר לנו לעצב את העתיד לפי בחירתנו. ההתייחסות וההתנהגות הסובייקטיבית של האדם בהווה, יחד עם בטחונו בבורא, הם אלו המאפשרים לו ליצור עתיד שבו הכל הוא לטובה. תפיסה כזו של העתיד מעצימה את כוחו של האדם כיצור בחירי שאינו עבד נשלט של הזמן.
יש לנו אבא בשמים
דווקא כשהעתיד לוט בערפל והאדם נפטר מכל "רשתות הביטחון" האישיות, הוא מוכן להיפגש עם הקב"ה ו"לזמן אותו" להיות שותף בהווה ובעתיד. היכולת של האדם לפנות לקב"ה עולה ככל שהאדם מודע לכוחו של ההווה בעיצוב העתיד. כך הופך ההווה לא רק לעניין בחירי, אלא לחלק משמעותי ביצירה האלוקית. רק כאשר האדם עם ה' ובוטח בו, הוא מגיע להרפיה ולידיעה כי לא משנה מה הוא יעשה - ה' איתו. זו ידיעה שאינה נובעת מחידלון, אלא מביטחון, כדברי החזון איש:
"מידת הביטחון בקב"ה נותנת לבוטח בו, על גבי מידת האמונה, ערך מוסף של מנוחת הנפש. יודע הוא, שכולו מושגח, מכף רגל ועד ראש, בהשגחה פרטית, וכל שקורה עימו, הכל הוא מאת ה'. הידיעה שיש לנו אבא בשמים שרוצה בטובתנו היא המולידה בנו תחושת ביטחון ושמחה במה שקורה לנו וכי 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'". ("אמונה וביטחון").
לאור כל זאת, אם נחזור לשתי השאלות שאותן הצבנו בתחילה: מדוע השכינה מסתלקת ומדוע רש"י ופרשנים נוספים בכל זאת רואים בברכות סוג של חיזוי העתיד. ברור, כי הסתלקות השכינה מיעקב היא על-רקע רצונו לדעת את העתיד על-מנת ליצור קיבעון. במצב שכזה אין לה' מקום. במצב זה אין משמעות למאמצי האדם, לתפילתו, לכמיהותיו, שהרי הכל ידוע, צפוי וקבוע מראש. בברכות יעקב, לעומת זאת, ראו הפרשנים התייחסות להווה, וממילא יש כאן גם סוג של נבואה על העתיד.
