פרשת השבוע ויחי

שִׁיבַת צִיּוֹן

מִשֶנִדְרַשׁ יַעֲקֹב נִשְמָתוֹ לְתִתָּהּ

הִשְתַחֲוָה בְּעֶצֶב עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה

ובְּתֹם הַשְׁבָעַת יוֹסֵף נֶאֱלַם דוֹם

בְּהִתְגַשֵּׁם לְבַעַל הַחֲלֹומוֹת חָלוֹם

יָדַע יַעֲקֹב כִּי בַּנֶּכַר לֹא יִשְׁתַקַּע

יָרַד לָגוּר כִּי כַּךְ הַשֵּׁם גָזַר וְקָבַע

וּלֹא נָחָה דַּעְתוֹ עַד שֶׁיוֹסֵף נִשְׁבַּע

שֶׁהוּא יָשִׁיבֵהוּ אֶל קִרְיַת אַרְבַּע

כָּכָה קוֹל עַמֶּנוּ לֹא שָׁקַט וְלֹא נָדַם

לָשׁוּב לְצִיּוֹן וּמִשֶׁפֶל הַמַּדְרֶגָה קַם

זָר לֹא יָבִין זֹאת כִּי בָאֶשׁ וּבַמַּיִם

יָשׁוּב הַיּוֹרֵד אַחֲרֵי שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

כִּי אֵין לוֹ זֻלָּתָהּ נָחָלָה

וְרַק בְּבִנְיָנָהּ תָּבֹא גְּאֻלָּה

בַמֶּה מְדֻבַּר בִּפְרָשָׁת וַיְחִי בקריאת הפסוקים הראשונים של פרשת ויחי, מגלים כי מדובר בעצם במותו של יעקב ולא בחייו, דבר זה דומה גם לחיי שרה, שם דובר על חיי שרה ומיד עבר לתאר מותה וגם כאן חיי יעקב כבר סופרו ועתה יסופר מה הוא עושה על סף החזרת נשמתו לבוראו . למעשה מסופר בפרשה זו על קורות יעקב במצרים, כמי שירד לגור שם לזמן מה ונשארו צאצאיו 210 שנים. לכן כאשר חש כי יומו למות קרב, קרא לבנו יוסף, שכידוע היה משנה למלך פרעה והכל יכול, והשביעו שישיבו לארץ האבות להקבר יחד עם אבותיו בחברון-קרית ארבע. למעשה מתוך ספור הירידה למצרים למדים אנו לפי גרסת יעקב, כי הירידה למצרים גזרה משמים, שנאמר לאברהם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם... (לך לך טו/יג) לכן יעקב ובניו בהתיצבם בפני פרעה נאמר: ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך... (מז/ד) לגור במשמעות ישיבה ארעית כדיירים לתקופה מוגדרת ולא כדי להשתקע שם, כיון שבארצם - ארץ כנען, יש רעב ואין מרעה לצאן. אלא שילדי יעקב החליקו בלשונם בפני פרעה וגילו כוונתם: להתיישב שם שנאמר: ...ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גֹּשֶן.(מז/ד) ואמנם ישבו שם. אבל בהמשך לדברים אלה עוברים לברכת יעקב לפני מותו, חלק מהברכה תוכחה ווחלקה תשבחה. למעשה פרשת ויחי מספרת את שהתרחש בסוף חיי יעקב, על הברכה והרמזים הנבואיים שבה לגבי העתיד לקרות לכל אחד מהשבטים. לכן יעקב אמר: האספו ואגידה לכם את אשר יִקְרָא (מלשון מקרה ב-ה' בסוף ולא מלשון קריאה ב- א' בסוף). למרות שרש'י אמר: כי משבקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה שכינה ממנו, והתחיל אומר דברים אחרים, כאמור חז''ל יחסו לדברי יעקב דברי נבואה, הרומזים על תולדות עם ישראל .

לכל אדם יומו מתעוררת בפרשה שאלה על ארוע שנראה מוזר בעיני חז''ל, כאשר סיים יעקב להשביע את יוסף שישיבו לארץ האבות להקבר יחד עם אבותיו בחברון-קרית ארבע, הוא השתחוה ליוסף וכך נאמר: וישתחו ישראל על ראש המטה. .(מז/לא) ההשתחוויה של יעקב ליוסף בנו, נראתה מעשה לא תקין בלשון המעטה. אלא שרש''י מתיחס להתנהגות זו של יעקב בלשון ארמית: תַעֲלָא בְּעִדָּנֵה סְגִיד לֵה. כלומר "שועל בזמנו השתחוה לו". כאן רש''י נהג כמנהגו כשאין הפשט מסתדר אתו מביא דברי מדרש אגדה כאן מהתלמוד על המשל : תַעֲלָא בְּעִדָּנֵה סְגִיד לֵה. המדרש אומר כי יש חֹדֶשׁ בשנה שבו מושל השועל על החיות, במקום האריה מלך החיות. כיון שהחיות סוגדות לאריה יום יום , נאלצות החיות כולל האריה לסגוד לשועל באותו בחדש בשנה שהשועל מולך על החיות. זה המשל והנמשל: יוסף הוא השועל שֶׁמָלַךְ, יעקב הוא האריה שסוגד לשועל. דברים אלה מתאימים לאמרה: לכל אדם יומו. פעם הוא למעלה ופעם הוא למטה. יחד עם אפשר לאמר גם שהשתחוית יעקב ליוסף, אינה אלא סגירת מעגל בין אחי יוסף לבינו. כי הרי אחיו כבר השתחוו ליוסף וזה עולה בקנה אחד עם פרוש שני חלומותיו של יוסף, כאשר ההשתחויה של יעקב נרמזת רק בחלום השני שכלל גם את השמש-אביו ואת הירח אמו רחל שמתה בלדת אחיו בנימין.

יעקב מקנטר את ילדיו בברכתו הביטוי שנאמר על יעקב שמקנטר את ילדיו בברכתו להם, הוא ביטוי של רש''י כאשר הוא פתח את ברכתו בראובן בנו בכורו לא בדברי ברכה פתח אלא בתוכחה באמרו: ראובן בְּכֹרִי אתה כֹּחִי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עָז פַּחַז כמים אַל תּוֹתַר כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עָלָה. (מט/ג) יעקב כאן מוכיח את ראובן על שחלל יצועו של יעקב בעלותו עליו (עם פילגש אביו עם בלהה) שנאמר: וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל .(וישלח לב/כב) שמע, חרה לו ולא הגיב קולו נדם, לא נתן להבין מה התרחש בקרבו, עד שהגיעה שעתו למות והחליט להגיב ולהוכיח את זה ולברך את זה. כמובן שיש בדברים אלה כפי שרש''י מבטא זאת: ראוי הייתָ להיות יָתֵר על אחיך בַּכְּהֻנָּה (כלומר בהנהגה בנשיאות) ולהיות יֶתֶר עָָז (חזק) במלכות , ומי גרם לך להפסיד כל אלה , התנהגותך כ-פַּחַז כַּמַּיִם, בעלותך משכבי אביך על יצועי אז חיללת כבודי . וכך גם אמר על: שמעון ולוי כלי חמס מכרתיהם בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תֵּחַד כבודי כי באפם (בחמתם) הרגו עיר על כן יענשו. ואילו את יהודה ברך בנותנו תארים מחמיאים. יהודה יודוך אחיך ידך בְּעֹרֶף אויביך ישתחוו לך בני אביך ועוד הוסיף לברכו : גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקמנו . ולא יסור שבט מיהודה וּמְחֹקֵק מבין רגליו עד כי יבא שִׁילֹה ולו יקהת עמים...(מט/ח,ט,י, יא,יב) והברכה עוד נמשכת. הנצרות נאחזה בברכת יעקב את יהודה ועשתה ממנה מטעמים בהופכה ברכה זו כמתיחסת אל ביאת המשיח הוא משיחם שכביכול כבר בא (ישוע). בהסתמכם על דברי הנביא : עני ורוכב על חמור ועל עַיִר בן אֲתֹנוֹת (זכריה,ט/ט) בעיקר חתרה הנצרות לקבוע כי בבוא המשיח יחדש את את דברי התורה וישנה את הכתוב בה. אמרה הנצרות כך כדי להצדיק את כתיבת הברית החדשה, שנעשתה כטענתם על ידי תלמידי משיחם. כל זה לקוח מברכת יעקב ליהודה .

ראשי השבטים בדמוי חיות כמנהיגי העם יעקב דִּמָּה את ילדיו לחיות : יהודה דמה לאריה המסמל את הכח. את יששכר דמה לְחמור המסמל את כח הסבל. את נפתלי דִמָה לאַיָּלָה כסמל לזריזות. את בנימין דמה לזאב שמרתיע .את דן דמה לנחש וכשפיפון המכיש אם ינסו לפגוע בו רק את יוסף דמה לצמח פורה הצומח ליד מעין. זה מסביר את המנהג אצל יהודי אירופה לתת שמות של חיות כגון: דֹּב, זאב , אריה, לביא, גור צבי וצביה, איל ואילה, עֹפֶר ועפרה, יונה, צפור וצפורה שועל (פוקס), אמנון כדג (פיש), ולויתן גם הַכֶּלֶב לא נפקד מקומו בשינוי ניקוד כָּלֶב כשמו של כלב בן יפנה. אצל יהודי המזרח נמצא גם השם ג'אמוס (תאו). זה מְבַטֵּא יחס חיובי לחיות ויש וקוראים בשמות חי וחיה בכך רצו נותני השמות לילדיהם להדמות תכונותיהם לתכונת החיה על שמה הם נקראים. למרות חשיבותו של החמור במקורותנו , אפילו המשיח יבוא רכוב עליו, קשה למצוא מישהו שנקרא חמור או אתון , אגב חיות אלה מסמלות כוח הסבל והעצמה והנשיאה בנטל . אלא בתתו יעקב דמויים של חיות לילדיו, עשה זאת ברוח הקודש הנבואית לעתיד צאצאיו, להיות עם ולשבת בארצו ולכונן בה ממשל לכל דבר. לראובן יחס את הָאֹון וְהָעֹז כראש מדינה. יהודה כמנהיג שהחוק בסיס למנהיגותו שנאמר: לא יסור שבט מיהודה וּמְחֹקֵק מבין רגליו (מט/י) גם מצביא המנצח את אויביו שנאמר: ידך בערף אֹיְבֶיךָ. (מט/ח) לדן נתן את השפיטה שנאמר: דן ידין עמו (מט/טז) על העבודה מינה את יששכר שנאמר: יששכר חמור גרם רֹבֵץ בין הַמִשְפְּתָיִם (איש חזק רובץ בגבולות). והשליטה על גבולותיה המערביים של הארץ הפקיד יעקב בידי זבולון שם נאמר: זְבוּלֻן לחוף ימים יְשְׁכֹן (מט/יג) כממונה על המקרקעין , התשתיות והנחלות יעד יעקב את גד שנאמר: גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. (יחזרו על עקביהם לעבר הירדן שם תהא נחלתם) . על הכלכלה מנה יעקב את אשר שנאמר: מאשר שמנה לחמו הוא יתן מעדני מלך . הקשר והתקשורת יעד אותה לנפתלי מנה על התקשורת שנאמר: נפתלי אילה שלוחה (מט/כא) . את יוסף ברך יעקב ולא יעד אותו לתפקיד בניהול המדינה . כי כבר נטל מנהיגות על פי דרכו והיה משנה למלך מצרים, מה עוד יחפץ. הרי כבר הוכיח את עצמו כשר הכלכלה במצרים. לכן יעד יעקב את אחיו של יוסף את בנימין לחלוקת השלל שישראל ישיגו במלחמותיהם שנאמר: ולערב יחלק שלל. (מט/כז) וכך צריך יש לשבח ולהלל

לְכֹל אָדָם יֵעוּדוֹ וּלְכֹל אָדָם הוֹדוֹ

הוּא אֵינוֹ לְבַדּוֹ נִתַּן לוֹ עֶזֶר כְּנֶגְדּוֹ

יֶשׁ דִמְיוֹן וְשׁוֹנִי יֶש עֹשֶׁר וְיֶשׁ עֹנִי

זֶה שֶׁהָאֵל בָרָא עוֹלָמוֹת לְתִפְאָרָה

נָטַע חַי בְּתוֹכָה וְנָתַן לָחַי הַבְּרָכָה

כָּלַל בָּהּ כֹּל טוֹב כְּשֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב

קראתי את הדברים החרוזים של פרשת ויחי שכתבתי בתשס''ז ומצאתי כי צריך לשוב ולהביאם, נוכח הירידה מן הארץ של ילדי העם הזה הצעירים בתורם אחרי הנוחות, שהוכח לאורך דורות כי היא ארעית בחו''ל וסופה להיות תמידית בארצנו, רק צריך להקריב מעט נוחות למטרה זו , ותמיד לזכור את חלוצינו שהיו מלומדים ובעלי תארים ובחרו ליבש ביצות ולסלול כבישים ולעבד קרקע ולהפוך ציה ומדבר לארץ פוריה . זו הפתיחה.

מֵחֶרוּת לְשִׁעְבּוּד

הַבּוֹחֵר לָרֶדֶת מֵהָאָרֶץ כְּדֵי לְהַגֵּר

בּוֹחֵר לִהְיוֹת בַּיַּעַד שֶׁבָּחַר, אַלְמוֹנִי

פֹּה הָיָה תּוֹשָב קֶבַע וְשָׁם יִהְיֶה גֵּר

אִם יַעֲשֶׂה עֹשֶׁר, בָּאֹשֶׁר יִחְיֶה בְּעֹנִי

כָּאן הוּא מְמַנֶּה וּמְפַטֵּר מֶמְשָׁלוֹת

וְהוּא קוֹבֵע לַמְדִינָה מַטָּרָה וִיֵעוּד

שָׁם יִהְיוּ אִישִׁיּוּתוֹ וְרוּחוּ מֻשְׁפָּלוֹת

וְעַל כָּרְחוֹ הוּא עוֹבֵר מֵחֶרוּת לְשִעְבּוּד

כָּכָה יָרְדוּ פַּעַם אָבוֹתֶינוּ מִצְרַיְמָה

הֶם חִפְּשׂוּ להם רְוָחָה וּמְעַט נוֹחוּת

אך מָצְאוּ הַשְפָּלָה וַיצְעָקוּ הַשָּמַיְמָה

לֶאלֹהִים שֶׁיּוֹצִיאֵם מִשִּעְבּוּד לְחֶרוּת.

ולסיום פרשת ויחי בשנת תשס''ז נכתב סיכום בדברי חריזה, שנראים טובים לעת כזאת בשנת תשע''ד . בתקוה כי הדברים יסייעו למתלבט לשוב ולחשוב בטרם יטעה ולא ויסטה מדרכו אל תקוות השוא שמובילות תמיד אל השוא כאז עכשיו.

רָאִינוּ שֶתַּכְלִית הַבְּרָכָה זוֹ הַבָּעַת דֵעָה

לְעִתִּים הִיא תִשְבָּחָה ולְעִתִּים תּוֹכֵחָה

בְּעִנְיָן רְאוּבֵן לָמַדְנוּ, שֶלֹא דַּי בַּיְּדִיעָה

בְּבוֹא יַעֲקֹב לְבָרֵךְ זָכַר לִרְאוּבֵן נִשְכָּחָה

רָאוּי שֶׁבְּסִיּוּם שִׂיחָה לֹאמַר גַם בְרָכָה

כְּיַעֲקֹב שֶׁלֹא חָסַךְ שִׁבְטוֹ, וְזוֹ הַהוֹכָחָה

אַף עַל פִּי כֵן הִזַּהֲרוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֶיכֶם

וְאַל תְמַהֲרוּ לִשְׁפּוֹט חַפִּים שֶׁבְּקִרְבֵּיכֶם

בְּתִקְוָה שֶׁמְמַלֵּא תַפְקִיד עַל טֹהַר הַמִּדּוֹת יַקְפִּיד

יְבָעֵר סִיבִים וְגַם סִיגִים וְיָשִׂים לְתַאֲווֹתָיו סְיָגִים

כִּי הַמְּעִילָה בְּאִמוּן קָשָׁה זֶה תָּלוּי בָּנוּ וְלֹא תּוֹרָשָׁה

עַל מְעִילָה בְּאִמּוּן וְהָפָרָה אֵין בָּעֹנֶש מְשּוּם כַּפָּרָה.