בתמציתיות רבה ניתן לומר שהמצב בסוריה, היום, בפתחה של שנת 2014, הוא רע מאי-פעם. מעבר למה ששומעים בחדשות או, יותר נכון כבר לא שומעים בחדשות, ישנם קשיים כלכליים לכלל תושבי סוריה.
קשיים כלכליים אלו הם שהיוו את הניצוץ שהצית את אש המרד וההפיכה בקרב מיליוני אזרחי סוריה. לאחר שנות בצורת ממושכות קרה שבשנות האלפיים המוקדמות, באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, גלי הגירה עצומים הכו בערים הסוריות, אנשים נהרו מהכפר אל העיר בכמויות רבות ממה שהעיר יכולה להכיל, והתוצאה שבעקבות היובש הצחיח השורר בסוריה, אנשים נטשו את השטחים החקלאיים והיגרו לערים.
השטחים הנטושים כמובן שלא גידלו מעצמם סחורה, וכך בהליך שרשרת דבר פגע בדבר וענף החקלאות נפגע קשה, מה עוד שחצאי יישובים נשארו ריקים. מעבר לקשיים המוניציפליים שדבר זה טומן בחובו, קיים קושי בין התושבים שנשארו מאחור. בחזרה לאותם אזרחים שפנו לעיר, בתקווה ששם יהיה יותר קל, נוצרו פרברים "עבים" מסביב לערים, השלטון המקומי והשלטון הארצי, לא יכלו לתת מענה למצוקתם, וכך, בעיות של עוני, רעב, פשע ועוד מצוקות קשות היו מנת חלקם של אלו שכמובן במין "אפקט פרפר" קצר טווח, משפיע מצב של ה"עניים" על אלו שיושבים בערים. מצב המים בסוריה הוא כל כך ירוד עד כדי סכנה קיומית לאזרחים. כיוון שבסוריה החשמל נסמך על תחנות הידרו-אלקטריות לאורך הפרת, ישנם הפסקות חשמל מרובות ואף ארוכות כתוצאה מדלדול מימיו של הפרת, דבר זה גורר בתוכו הפסקות מים כיוון שהחשמל מזין את משאבות המים העירוניות, דבר זה גרם לתושבים רבים לחפור בארות מים פיראטיות, התופעה הגיע לכדי מימדים שהיא עלולה להביא את אקוויפר דמשק לידי המלחה. בקיצור מעבר לכך שחייהם של התושבים אינם קלים, הם נמצאים במצב שסכנה קיומית מרחפת מעל ראשם.
ב-15 במרץ 2011 פרצה מחאה נגד השלטון, במחוז דרעא, מחוז דרומי בסוריה, אזור נחשל וחלש, איכרים שהגיעו לחרפת רעב, שצפו בטלטלות המזרח התיכון, טוניס, לוב, מצרים ועוד, והחליטו – שדי למשטר הסורי.
המחאה דוכאה ביד קשה ביותר, התפיסה השלטונית אמרה, אם נחנוק את האש במהירות ובחוזקה היא לא תעבור הלאה, ולא תצית מוקדים נוספים. התוצאה הייתה לבסוף הטלת סגר, מעצר והתעללות בילדים שהרימו את נס המחאה ברחובות דרעא, ובהמשך אותו חודש, הגיע המצב להרג של 200 אזרחים ויצירתו של כעס אדיר שנדמה כאילו היה שם לאורך כל השנים ורק חיכה להזדמנות להקיש על דלתות השלטון.
נס המרד הורם והעם יצא מכליו, וכך גם השלטון. הדם והבשר החרוך הפכו להיות דבר שבשגרה ומאות אלפים של פליטים החלו לחצות את הגבולות בחיפושם אחר אי של שפיות, ואולי ביום מן הימים חזרה לביתם שנמצא אי שם בלבה של התופת.
למתבונן מבחוץ נראה כי המרד הוא פריה של הדמוקרטיה המערבית וזרמים שונים ומגוונים של ליבראליות עזה וחצופה שהציפו את ליבותיהם של המוני המדוכאים הסוריים, אך, כולם כבר יודעים לומר כי המרד הוא בין השיעה לסונה, למרות שלא בדיוק כולם מבינים מה זה אומר.
לפני כ-30 שנה במהלך השנים 1976-1982 התחולל בסוריה מרד, בין שכבות מעמד הביניים העירוני, המוסלמי-סוני, לבין השלטון שהיה בחזקתו של אל-אסד האב, חאפט', המרד ההוא פרץ לאחר שהשלטון הסורי החליט להתערב בענייניה הפנימיים של שכנתו ממערב, לבנון, ותמך באוכלוסיית הנוצרים במהלך מלחמת האזרחים בלבנון. תושבי סוריה ראו זאת כסימן מובהק לכך, שחאפט' אל-אסד, בן מיעוטים, עלאווי, תומך בבני-מיעוטים, נוצריים, וכל זה חלק מעולם החצוי בין הסונים לבין אלו שאינם, או בין הסונה לבין השיעה ובני בריתה, גם המרד ההוא היה טבול בדם סורי רב, על-פי השמועות, מתחת לאצטדיון של חמאה קבורים כעשרים וחמישה אלף תומכי "האחים המוסלמים" שהשלטון טבח, תוך כדי המרד.
בחזרה לימינו, את המאבק הסורי העממי, תפשו מיד כוחות סונים ובן רגע הצטרפו למאבק הסורי ארגונים מוסלמים סונים, ואפילו ישנם נציגים ישראלים, טוב לא בדיוק, אלו הם תושבי עזה, סלפים, שיוצאים לסוריה להרוויח ניסיון צבאי, ולחזור לפה "יכולים-יותר" ולמודי קרבות, על-מנת להמשיך את לחימתם בקרבות שעל ביתם.
לסיכום, המרד הסורי הוא קרב דתי-שבטי, שסופו עדיין לא ידוע, למרות שכבר נראה כי ישנה איזו שהיא מגמה שנוטה יותר לטובת השלטון, אך הדברים עדיין לוטים בערפל. המרד בסוריה הוא קרב על הדת, מפת המזרח התיכון מקבלת צורה חדשה כאשר צובעים את הארצות שבה על-פי שיוך סוני או שיעי, זוהי המלחמה החדשה המזרח – תיכונית, והשאל המזרח תיכונית איננה עוד ישראל והערבים, אלא השאלה היא הסונה והשיעה, וזו היא הסוגיה שצריכה להעסיק את קברניטי העולם והמעצמות, כי התשובה שתהיה לשאלה זו היא משמעותית, היא עומדת מאחורי התגרענותה של אירן ומאחורי ההסכמים על מיצרי הורמוז, היא העומדת מאחורי פירוקה של עירק מכל תשתית שלטונית(צאדם) על-ידי ארה"ב, והיא העומדת מאחורי התהליכים הקורים היום במזה"ת.
מי איתנו ומי בעדנו, האם אירן היא אויבתנו או שמא סעודיה מסוכנת יותר? מה המצב בעירק של ימינו ולמה גירשו את שלטונו צדאם? מי היה זה שדחף לסילוקו של קדאפי מלוב? האם ההתערבות המערבית בלוב הייתה מגמתית ואינטרסנטית? ואם כל השאלות האלו הן שאלות בשרניות, אז מה לכל הרוחות קורה פה?