כשהיינו ילדים, התחרות הייתה אז, כמו היום, על מותגים. אצלנו לא היה דיזל באלף שקל אומנם, אבל גם ליוויס היה אז סוג של מותג, שרק שנים לאחר מכן כשהייתי חייל יכולתי להרשות לעצמי. למזלי, בסביבה הקרובה שלי, לא ממש התייחסו לג'ינסים, ושלא נדבר על חולצות פולו או אאוטיקה, או השד יודע מה.
בכלל, אם מישהו היה מספר לי פעם, שאפשר יהיה מתישהו להסתובב עם חולצת טריקו שיצורף אליה צווארון, ויותר מזה שהיא גם תחשב מספיק רשמית להסתובב איתה אפילו באירועים, הייתי פוטר אותו בביטול. אך ספק חולצה ספק טריקו היא המצאה בהחלט מעניינת, ונזקפת לזכותם של אלו שהמציאו אותה. נדמה לי שרק בעניין חולצות ה"פולו" די יישרתי קו עם מה שקרוי עיצוב ואופנה.
לא קל לי לשנות מנהגים. אני עד היום לא מסוגל לקבל את האייס-טי כמשקה. למה שאני אשתה תה שהתקרר? תה שותים חם, ואם לא, אז התזכורת הידועה הייתה אצלי "תשתה לפני שיתקרר". אז עכשיו מוכרים לי אותו קר? ועוד בטעם של אפרסק? והכי גרוע, אני צריך לשתות אותו עם מנה של שווארמה! תה עם מנה של בשר! זה משהו שאני עדיין לא מצליח לעבור במחסום שלי בראש.
בכל מקרה מעולם לא הבנתי במותגים, ולא הבנתי באופנה. יש היום מדורים שלמים בטלוויזיה ובעיתונות שעוסקים באופנה ויותר מכך בביקורת אופנה. בזה אחר זה מוצגים תמונות של ידוענים למיניהם, ובמקום נערך דיון מעשיר בנוגע ללבוש, למראה, והאם הסלב עבר את מבחן הבד תרתי משמע.
מעולם לא ידעתי להבדיל בין בושם לבושם, ולא שמתי לב להבדל בין שעון לשעון. החלוקה הייתה אצלי די פשוטה. כשאתה ילד, אתה מחלק שעונים לפי- אם יש לו מחשבון או לא? אחר כך כשגדלים, מחלקים שעונים לפי כמה מטר צלילה יש לשעון. בכל מקרה, לא משנה כמה מטר צלילה היו רשומים על השעונים האלו, הסיום של אותם שעונים היה די דומה- הם איכשהו נרטבו כששטפת ידיים, ושבקו חיים מזה. המראה הרשמי שלהם היה, בצורת טיפת מים גדולה מרוחה מצידו הפנימי של זכוכית השעון.
השעון הזה כמו רבים אחרים לפניו, ניסה לעבור החייאה במכשיר הפן של האימא, והוכנסו כלאחר כבוד למגירה יחד עם השעונים האחרים בהמתנה לתחיית השעונים במהרה בימינו. אח"כ מחפשים שעון שעמיד במכות בשביל הצבא ואז שעון הכי כבד ויקר לחתונה כדי לכסות את מה שאתה קנית כמתנה לכלה.
היום, החלוקה אצלי לגבי שעונים היא האם השעון קל או לא. ולא משנה כמה הוא קל, אני מחפש כל הזמנות להוריד אותו מהיד. הוא פשוט מפריע לי.
זו הסיבה, שלפני זמן מה נכנסתי לחנות שממנה קניתי את שעון החתונה שלי, והמוכר זיהה אותי מיד גם לאחר ארבע שנים. "אתה זה שביקש שעון קל מטיטניום" אמר, "החתן היחידי," סיים.
מעולם לא הבנתי בנעלי נשים, ולא הצלחתי להבין מה ההיגיון שעומד מאחורי עיצוב הנעל הזו. למה הסוליות כל כך דקות, ולמה נשות ישראל מסתובבות עם נעלים גבוהות עד כדי חשש שראשם יפגע בתקרה. אני יודע רק ששני אנשים מרוויחים יפה מאותם נעליים- המוכר והאורטופד.
אני גם לא מבין בענייני תיקי נשים. הם תמיד גדולים ויכולים להכיל המון רק לך תמצא משהו בבלגאן שיש שם. אני עדיין מחפש ארנק שיוכל להכיל את שני הכרטיסים שלי ובעיקר שאצליח לדחוף לתוכו את תעודת הזהות שלי. עכשיו כשתעודת הזהות ביומטרית אולי יהיה לי יותר פשוט.
וגם אצל אברכים יש אופנות. חולצה עם צווארון מוגדל, נעלי שפיץ ומגבעת שיושבת על החלק האחורי של הראש וחושפת בלורית מוקפדת.
אז כמו שאמרתי, אני לא מבין ולא מתיימר להבין באופנה. אבל קרה משהו בשנה האחרונה שפשוט שבר אותי. שנה לפני בר המצווה שלי, קיבלתי מתנה בצורה של משקפיים. כבדים, בעלי מסגרת כהה ובעיקר גדולים. להוסיף לזה את הדרישה שהם לא יישברו בקלות במשחק כדורסל ממוצע, וקיבלתם משקפי רתכים. שנים הסתובבתי עם חלונות האוטובוס האלו על הפרצוף, ולא מעט תמונות מזכירות לי את הימים האלו. חלפו ימים, וטובי מהנדסינו הצליחו להקטין את העדשות האלו, להפוך אותן לדקות יותר ואפילו לוותר על המסגרת.
המשקפיים חזרו להיות מה שהן צריכים להיות- כלי עזר לראייה.
עד שקם מישהו מפריז או בית ספר אחר לאופנה, והחליט החלטה קשה- משקפיים צריכים להיות גדולים. אני לא מצליח עדיין לעכל את המראה הנורא הזה של אנשים ונשים מסתובבים עם משקפי מנחם בגין, ומרגישים באופנה. בבקשה לא! אני מוכן לקבל הכול ולהודות כשאני לא מבין. רק במשקפיים אל תגעו. ואם כבר, תנסו להעלים אותם לגמרי מהפנים שלנו, לא להגדיל אותם. תודה.
