בקמפיין המואץ לשחרורו של המרגל הישראלי יונתן
פולארד משביו, שוב נעשות כל השגיאות האפשריות, והפעם דווקא בידי מי שנמנים עם ה"מי ומי" במדינה. בעוד שבעבר היה זה, בעיקר, קמפיין תקשורתי, שלא הניב את השחרור המיוחל - מתגייסת עתה למשימת החילוץ ממשלת-ישראל, בראשות
בנימין נתניהו, וקוראת להחזיר את פולארד הביתה, אף שמעולם לא חי בארץ.
לית מאן דפליג שהחלום הגנוז של כולנו הוא שאכן יצלח הדבר בידה. אלא שהמציאות טופחת על פני החלום: המאמצים הבוטים להפוך את פולארד, בדיעבד, לישראלי ולפרוס עליו חסות ממלכתית - רק יקשיחו את העמדה האמריקנית שלא לשחרר את פולארד בטרם סיים לרצות את עונשו. בד-בבד יש לזכור שארה"ב ממאנת לסלוח לו על שריגל כנגדה ופגע בכבודה, מה גם שהייתה זו ישראל בעצמה שהסגירה אותו לידי שוביו.
בפעם המי-יודע-כמה מנסה ישראל להוציא את השד מן הבקבוק, כשהפעם היא אף מגדילה לעשות, כשהיא כורכת בסמיכות את הקריאה לשחרור עם פרשת הציתות של ארה"ב לממשל הישראלי. ככל הנראה סמיכות שכזו לא תועיל.
והמשכיל ידום
סוף סוף הגיעה העת שבחלונות הגבוהים ילמדו את המנטאליות האמריקנית, גם אם היא אינה לרוחנו - זו שמאמצת את פתגם החז"ל, לפיו¨"המשכיל בעת ההיא ידום". תביעה קולנית, ועוד בריש גלי, רק עלולה להוציא את האמריקנים מן הכלים ולהקשיח ביתר שאת את החלטתם הנמרצת שלא לשחרר.
את פולארד בעד שום תנאי שבעולם. למרבה הצער נגזר על פולארד לרצות את מלוא-עונשו, ולו משום שהמילה האחרונה בעניינו נתונה לא בידי נשיא-ארה"ב, אלא בידיה של סוכנות הביון האמריקנית, הרואה בו בוגד ללא תקנה. שום נשיא אמריקני - גם לא
ברק אובמה - לא יהין להמרות את פיה, גם כאשר סמכות החנינה אכן נתונה בידיו.
בנסיבות הקיימות לא עשויה גם שום עסקה הדדית בין ישראל לארה"ב להביא לפולארד את ישועתו, המיוחלת כל כך בלב כולנו. בוודאי לא כשמנסים לכרוך אותה במה שהאמריקנים לא רוצים לשמוע עליו.