רק מלאכה קלה?

מלאכה קלה עושה לעצמו נחום ברנע השבוע במאמר פרשנות גדול וחגיגי שפורסם (30.12.13) בהבלטה בידיעות אחרונות בכותרת "כאבי הראש של נתניהו"; זאת לרגל ביקורו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי הצפוי לבוא השבוע כדי לשמוע מנתניהו תשובה להצעתה של ארצות-הברית להסכם מסגרת בין ישראל לרשות הפלשתינית. לאחר ניתוח האפשרויות ותיאור כל הדילמות ו"כאבי הראש של נתניהו" מול המפולת - הכרת או"ם במדינה פלשתינית, בידוד והחרמה בינלאומית ומשבר כלכלי - הצפויה לישראל אם יסרב נתניהו להצעה האמריקנית, מזכיר לנו ברנע לסיכום מאמרו כי "חמישה מקודמיו - בגין, רבין, שרון ברק ואולמרט - עמדו מול דילמה דומה ובחרו בחלופה המדינית, היונית". אם יסכים, קורץ ברנע ומפתה, "נתניהו יוכל לקנות את מקומו בעולם ובהיסטוריה של עם ישראל כמדינאי, כמנהיג". ברנע הוא איש מכירות לא רע, הייתי אומר... רגע, רגע, ברנע. לאן אתה רץ? הרי חמשת ראשי הממשלה שהזכרת - אלה שבעצם "התקפלו" מול האמריקנים ונכנעו לתקשורת או כדבריך "בחרו בחלופה היונית" - לא רק שלא הביאונו אל חוף מבטחים, אלא הותירו אחריהם כשלונות היסטוריים מהדהדים (רבין עם אוסלו, ברק עם קמפ דייוויד ומלחמת אל-אקצה ושרון עם ההינתקות). להוציא אולי בגין ז"ל והסכם השלום שיזם עם מצרים; למרות שרבים מגנים את היסחפותו האומללה להכרה ב"זכויות הלגיטימיות" של הפלשתינים בארץ ישראל וכואבים עד היום את התקדים שיצר עם פינוי ימית והוויתור על שדות הנפט. ואולמרט מה השאיר לנו אחריו - את "מלחמת לבנון השנייה"? את ציפי לבני? והנה אופס...ברשימת ברנע מאד בולט בחסרונו שם אחד. שמו של ראש ממשלה ישראלי אחד קצר קומה וקשוח (אולי מסיבות אלו לא הבחין בו ברנע?) שדווקא ממנו ומנסיונו במצב מאד דומה צריך נתניהו ללמוד ובעקבותיו ללכת כדי באמת "לקנות את מקומו בהיסטוריה כמדינאי וכמנהיג". שם המנהיג שנשכח על-ידי ברנע - יצחק שמיר - שלהבדיל מכל ראשי הממשלה ב"רשימת ברנע" המפוארת היה היחידי שסיים את תפקידו בכבוד, שלם ללא פגע, בשלום ובשלווה, מבלי שזז מעמדתו ומבלי שוויתר אף על שעל אחד מארץ ישראל...ואולי דווקא בגלל זה? למה דילג ברנע על שמיר? האם תקפו אותו "כאבי ראש"? או שמא הדילוג נעשה במודע ובמתכוון? הוא סומך כנראה על זכרונו הקצר ואולי על בורותו של הציבור, מדחיק ומתעלם מאירועי שנת תשמ"ט-תש"ן (1990- 1991) כאשר ג'יימס בייקר - שר חוץ אמריקני קשוח בהרבה מג'ון קרי שפעל בשמו של נשיא קשוח בהרבה מברק אובמה - ביקש גם הוא להביא הישג לנשיאו דאז ג'ורג' בוש האב על חשבון ישראל. בייקר "הקאובוי" הטקסני הבוטה והקשוח, על-רקע קריאות עידוד נלהבות של ברנע וחבריו לתקשורת, פשוט "כיוון אקדח לרקתו" של שמיר בצורת "שאלון" אולטימטיבי שבו נדרשה ישראל להשיב בחיוב לדרישות אבסורדיות והנוגדות את האינטרסים החיוניים שלה. אחרת - אוי ואבוי... ארה"ב איימה כי לא תערוב להלוואה של מאות מיליוני דולרים שביקשה ישראל לקבל מהבנק העולמי למימון העלייה הגדולה שהחלה להגיע מברית-המועצות לשעבר.

השמיים לא נפלו

שמיר הקשוח והעקשן עם עצבי הפלדה עמד במריו וענה בשלילה - והשמיים לא נפלו. השמאל והתקשורת הישראלית השתוללו מזעם ומחרון אין אונים. שפכו על שמיר קיתונות של בוז ומלל שופכין כמו שהם יודעים לעשות, כינו אותו בכל כינויי הגנאי המבזים שבאמתחתם ("סרבן שלום", מיסטר "נייט" ועוד) וניבאו כמובן חורבן קרוב למדינת ישראל. לא פחות. אלא שלא רק שהשמיים לא נפלו - להפך! מהשמיים הראו ש"יש אלוהים" והוכיחו את נכונותו של הפתגם הערבי "אללה מע אלסבירין" - אלוהים עומד לצד בעלי הסבלנות והעצבים החזקים - הצדק היה עם שמיר. זה שלא מיהר לשום מקום ואמר "הים הוא אותו הים והערבים אותם הערבים". ואכן, בעוד שהאמריקנים המומים מן הסירוב הישראלי ה"חצוף" פלשה עירק לכוויית... ומי לדעתכם היה המנהיג הערבי היחיד שקם לתמוך בגיבורו סדאם חוסיין - אם לא מיודענו יאסר ערפאת, זה שבייקר עמל כל כך לרַצותו ולשלבו בתהליך המדיני. השאר הוא היסטוריה, כמובן. קמה הקואליציה הצבאית הבינלאומית הגדולה בתולדות האנושות, ובינואר 1991 נפתחה ונסתיימה מלחמת "סופה במדבר" (אולי עדיף דווקא השם התנכ"י הנבואי "סופות בנגב", ישעיהו כ"א, המרמז לגאולה). העולים מבריה"מ באו בהמוניהם, העשירו וחיזקו את ישראל כלכלית ודמוגרפית. ומאז הגיעה ישראל ל"מסה קריטית" שהייתה נחוצה לה כדי לעלות על דרך המלך. כיום חי בישראל הריכוז היהודי הגדול בעולם והעלייה אליה הולכת ומתגברת. גם הסיוע והתמיכה האמריקניים לא פחתו. במקום לתמוך בשמיר ולסייע לו להגן על האינטרסים של ישראל לתמרן את המדינה, פוליטית ודיפלומטית, מול מסכת הלחצים שהופעלה עליו ועלינו, הצטרפו מתנגדיו הפוליטיים של שמיר מבית, ובראשם התקשורת, למאבק נגדו. ערפאת נשכח והוחרם גם על-ידי המערב והאמריקנים וגם על-ידי מדינות ערב שבהן בגד. אלא שערב גירושו מתוניסיה בבושת פנים ובחוסר כל, ובעוד ש"חייליו" עוברים לפעול כשכירי חרב באנגולה, שלחו לו יוסי ביילין ו"אדריכלי אוסלו" חבל הצלה והעניקו לו על מגש של דם כל מה שסירב שמיר להגיש לו באמצעות בייקר... בדומה לשמיר, גם נתניהו עבר בעצמו ניסיון דומה שעל לקחיו לשמש תזכורת ולחזק אותו בעמידתו מול האמריקנים והפלשתינים ולדחות פשרות עלובות ומעליבות (כגון "שתי מדינות לשני עמים"). בביקורו בוושינגטון בינואר 1998 כשעמד להיוועד עם הנשיא האמריקני ביל קלינטון לשיחות מתוחות ולעומתיות ביותר. כולם ניבאו שקלינטון (שגם הוא כאובמה היה בקנדציה אחרונה שלו) הזועם עומד להפעיל עליו מכבש לחצים שלא היה כמותו. בעיתונות של אז נכתב כי "בעת ביקורו של נתניהו בוושינגטון (בינואר 1998) נמסר בשם גורם מפמליתו של ראש הממשלה שהאמריקנים מתישים את נתניהו בכך שהם מנהלים אתו ברציפות דיונים במשך למעלה מ-14 שעות כדי לסחוט ממנו ויתורים". נתניהו תמרן יפה, ובבואו לוושינגטון והלך בהפגנתיות לנאום לצדו של ג'רי פאלוול בכנס ענקי של "הימין הנוצרי" התומך בישראל (זאת גם למורת רוחם של האמריקנים היהודים הליברלים. אין חדש). והנה במהלך הביקור התפוצצה לה בנחת "פרשת מוניקה לוינסקי", וקלינטון הגיבור שקוצצו "מחלפות ראשו" כבר לא היה כל כך גיבור, ומה שצפו שיקרה כבר לא קרה... כאז כן עתה. התקשורת מאיימת ומהלכת אימים (בידוד וחרם בינלאומי ומה לא) ואם צריך גם מפתה (לנתניהו מציעים "לקנות את מקומו בהיסטוריה כמדינאי וכמנהיג", ולשרון הבטיח אמנון אברמוביץ' לשמור עליו כעל "אתרוג"). אם בהסכמתו לעיקרון "שתי מדינות לשני עמים" בארץ ישראל נתניהו מהמר ובונה על סירוב נוסף של הערבים שיטרוף שוב את הקלפים ויטרפד הסכם - הוא מהמר הימור מסוכן מדי. אבו-מאזן עלול להגיב בדרך שונה מזו של ערפאת בקמפ דייויד מול ברק. ואם נתניהו עושה זאת במטרה להשיג תמיכה אמריקנית ואירופית למהלך נגד אירן - תקווה זו נתבדה, לפי שעה לפחות. למרות האיום האירני, אסור לוותר ולהסכים בגינו לריבונות זרה בארץ ישראל המערבית. היא נכס צאן ברזל. יש ללמוד מאש"פ והרש"פ שלא סטו כמלוא הנימה משום עיקרון ב"אמנה הפלשתינית". מנהיג עם חזון ברור ועצבי ברזל יכול וצריך לעמוד על האינטרסים החיוניים של עם ישראל ולשמור על ארץ ישראל מכל משמר.