מפעם לפעם אני חוזר לסוּרי, כלומר לשוק הפשפשים ביפו. כבר כתבתי, שהשוק עובר שיפוצים והפשפשים נעדרים ממנו. השבוע, עשיתי זאת שוב. ביום שמש יפה, יצאנו אל חלקו הדרומי של השוק, ברחוב עמיעד. האזור הנמוך, שאני זוכר אותו כמקום שהסחורה זרוקה בערימות על הרצפה או על סדין או שטיח עלוב. הייתה שם תערובת של חפצים ישנים מאוד ומשומשים מאוד והקונים, צר לומר, כאלה שידם אינה משגת. אלה שהיום הם נפגעי המהגרים בדרום תל אביב. ראיתי בביקורי הקודם, שהעירייה מטפלת במקום. הפעם הופתעתי ממש. האזור העלוב לשעבר מוצל כולו בסככות, הסוחרים עומדים ליד שולחנות נמוכים. כמעט אין פרקמטיה על הרצפה והפריטים עצמם - חלקם משומשים במצב טוב וחלקם אפילו חדשים. מעט "מוצרי שוק פשפשים" עלובים. כמו פעם. בכניסה לשוק כמה מתלי קולבים ולצד הבגדים תלוי שלט "9.99 ש"ח". כאן לא שמעו שהחוק החדש אוסר למכור במחירים לא עגולים. באזור השולחנות נעליים משומשות. מי קונה? סככה מיוחדת הוקדשה לציורים וחפצי אמנות. הסתכלתי בסקרנות וחברי, שמבין יותר ממני בנושא, והוא התפעל מרישום של שתי דמויות. כנראה הגיע כשלל מדירה שעברה פינוי. בשטח לידה, מערכת שטיחים למי שצריך לרהט דירה ובזול. בפינה הזאת, פועלים משפצים בית למסעדה חדשה. ספרים תמיד משכו את תשומת ליבי וכך נתקלתי ברבי-מכר כמו "הטכנאי הצעיר", "ספינות ללא דגל" מאת עדה סרני, "אקסודוס" מאת ליאון יוריס ו"תולדות הציור המודרני". כל ספר בחמישה שקלים, אבל מי קונה היום ספרים כאלה, כשהאינטרנט קורץ מכל מחשב וסמארטפון? סמוך לספרים הציץ אליי אלבום תמונות "ילדותי" של ילד אלמוני. נזכרתי, שאלבום "ילדותי" שלי טמון כבר שנים אי שם במעמקי הארון ולא עולה בדעתי להפקיר אותו לחסדי זרים בשוק. בצד השני שולחנות עם מבחר פריטים שאי-אפשר למצוא בחנויות: למשל, שלטי רחוב ישנים ומספרי בתים דהויים. לידם קערות עם מטבעות ישראל הישנים. "בכמה אתה קונה קילו מטבעות?" - שאלתי. "10 שקלים קילו" - קיבלתי תשובה. יש לי בבית מטבעות במשקל כזה ואני מחפש להן מושיע. יש אספן? בדרך אל שוק עמיעד, השוק הפתוח, עברנו את אחרונות החנויות לרהיטים ומוצרים "קלאסיים" של שוק הפשפשים. מכונת תפירה "זינגר" מביטה נבוכה. פעם הייתה להיט בכל בית סולידי. בוודאי גילה כגילי. חנויות הרהיטים והמוצרים התמעטו. את מקומן תפסו בתי קפה ועוד בתי קפה ומסעדות רבות ומספרם הולך וגדל. השוק הוא אתר תיירות ובילוי של קפה ביום שמש. קהל השוק, גם הוא לא מה שהיה. ראיתי את יושבי בתי הקפה מתרוממים בכבדות ועוברים את הכביש אל החנויות והדוכנים. לפעמים מסיימים את הבילוי בקניית משהו מיותר. חלק מהחוויה. בדרך אל הדוכנים אנחנו עוברים שולחן קטן ועליו לוח - משחקים שש-בש. לא לשכוח את אווירת שוק הפשפשים.

בדיחה

ילד חרדי שואל את אביו: "אבא, מה זה גֵיא?" האב מגמגם ומתפתל ולבסוף, כשהילד לוחץ, משיב: "אדם מופרע. אוהב גברים ולא נשים". הבן ממשיך: "אבא, ומה זה צלמוות?"...