איתן הבר נמנה לא מהיום החולמים במקומותינו, אלא שרואים הרים כצל וצל-הרים כהרים. בכל פעם שהוא מתבטא במרחב התפר שבין מציאות להזיה, הוא נסמך על אירוע תורן, שאותו הוא מפרש על-פי פרדיגמה קבועה שאינה תלויה בזמן, במקום ו/או בנסיבות.
האירועים המבטיחים ביותר מבחינתו קשורים בארה"ב משום שארה"ב הצליחה לגרום לנו את הנזקים המירביים בדור האחרון, ולכן כאשר דנים בזק הגדול מכל - הקמת מדינה ערבית נוספת בתוך שטח ארץ ישראל המערבית, אפשר לסמוך על הדוד סם שיהיה שם ויתרום לכך את תרומתו השלילית התורנית. הבר אינו יחיד בכך. יש בתוכנו "שכורי-אמריקה" רבים, וכולם בניואנסים ודגשים שונים, פועלים כמוהו.
הגיבור התורן של האסכולה ה"הברית", הוא קרי, שר החוץ הנוכחי של ארה"ב. הוא בא, ונוסע, הולך וסובב, מצהיר ומדליף, מושך ודוחף, משכנע ונוזף - ידו בכל ובשום דבר בעת ובעונה אחת. הוא עשה המון בסוריה, ולא עשה שם שום דבר משמעותי. הוא דחף להסכם עם אירן, שבו רק אירן יצאה מרווחת, וככל שחולף הזמן הולך ומסתבר יותר ויותר עד כמה ההסכם עם אירן הוא הסכם "סכום אפס" - אירן רק מרוויחה, והמערב רק מפסיד. ואת אותה מתודה הוא מבקש ל"תרגל" עכשיו גם עלינו, והבר עוצר את נשימתו בשקיקה ובתקוה - למה?? רק להבר פתרונים.
הכפפת תהליך הגילוי
את התרגיל האינטלקטואלי שמפעיל עלינו הבר ("מי שנכווה בשרון נזהר בנתניהו",
ידיעות אחרונות-דעות, 8.1.14), אפשר להפנות ללא שום קושי ב-180 מעלות חזרה לעברו, ולהראות לו בפעם האלף ואחת שהרהורי-לבו הם רק הרהורי-לב. תורת ה"סימנים המסגירים", אומרת שסימנים כאלה הם בעלי ערך (מודיעיני) רק כאשר קוראים אותם נכון. סימנים מסגירים קיימים תמיד וכמעט לכל דבר, אלא שהם מוסתרים ע"י "רעש רקע" מגוון שמקשה על גילויים, זיהויים ופיענוח נכון שלהם. אחת המכשלות המרכזיות בפני גילוי סימנים מסגירים, היא הכפפת תהליך הגילוי, הזיהוי והפיענוח לקונצפציה שגויה. בפועל נמצאים הסימנים המסגירים כל הזמן בשטח והמפתח נמצא בייחוס נכון שלהם לתהליכים שיש בהם סיכוי או סיכון.
תהליכים אלה מתרחשים מסיבות רבות ושונות, כל עוד לא התגבשו למסה קריטית שתומכת בברור בכך שתהליך אחד דומיננטי בהסתברות התרחשותו על פני תהליכים אפשריים אחרים, הסימנים אינם מסגירים אלא אקראיים.
כותרת מאמרו של הבר מרמזת על תקווה יותר משהיא מרמזת על מציאות - הוא מקווה שנתניהו, מסיבות כאלה ואחרות, יתגלה כ"שרון השני לישראל". משהתיאש פחות או יותר מכל הנמושות האחרות - לפיד, יחימוביץ', בוז'י, לבני, מופז ואפילו טיבי, ומשנוכח לדעת שמעמדו הציבורי של נתניהו, כראש הליכוד, בתפקיד ראש ה
ממשלה איתן, לא נותרה לו תקווה אחרת, אלא שנתניהו "ימיר את דתו הלאומית-ליברלית", וינסה להתחרות בשרון, ברק או אולמרט - שלושה כשלנים מדיניים קולוסליים.
יש קווים אדומים
אלא שנתניהו מתגלה בקדנציה השנייה שלו ובקדנציה השלישית שלו כנבון וממולח הרבה יותר משנטו ליחס לו ידידו ויריביו כאחד. ראשית, הוא שורד בתנאים קשים מאוד. שנית, הוא ממשיך להוביל מדיניות שנמצאת בתחום הקונצנזוס של מחנה הימין-מרכז הגדול, משום שמחנה זה הוא שמעניק לו בפעם השלישית את ראשות הממשלה. הוא אינו שחצן כאולמרט, אגוצנטרי כברק ודורסני כשרון, אבל מבחן המציאות מוכיח שהוא מסוגל להתקיים ללא כל אלה. אני, בניגוד להבר סבור שנתניהו נשאר במחנה הימין לא במקרה, וימשיך להיות בו ג"כ לא במקרה. הוא שם מפני שהדבר תואם את השקפת עולמו, את חינוכו ואת נאמנותו האידיאולוגית.
כמו כל אדם, יש גם לו קווים אדומים מסוגים שונים, אבל התקוות של אסכולת הבר, אינן אלה שמשרטטים אותם. נתניהו מ"כופף" מהלכים רבים שלו, במעשה ובמחדל, לשיקול הבסיסי של איום הגרעין האירני. אם יש גורם שיניע אותו לחרוג מ"הרגליו", זה יהיה הגורם: הגדלת ההסתברות לחסל בדרך כזו או אחרת את תשתית הגרעין הצבאי של אירן או את ליבתה. "הבעיה הפלשתינית" אינה חלק ישיר בסוגיה זו, ולכן אינה בראש סולם העדיפויות של נתניהו, ואינה כה קרדינלית בעיניו כפי שהיא בעיני אסכולת ה"הבריסטים", בין אם הדברים נאמרים במפורש ובין אם לאו. אבל ה"בעיה הפלשתינית" עשויה למלא תפקיד במערכת השיקולים הכוללת שלו, בקונטקסט שהזכרתי לעיל. גם אצל נתניהו יש מה שמכונה שיקולים "טקטיים" ושיקולים "אסטרטגיים", והנושא הפלשתיני אף שהוא אסטרטגי במהותו, מנוהל כיום מתוך הסתכלות טקטית, בין היתר משום שנתניהו כרובו של מחנה הימין אינו סבור שאבו מאזן הוא פרטנר אמיתי לשלום.
אנסה לבחון עתה את הסימנים המסגירים של הבר, ללא הכבלים האידיאולוגיים המנחים את שיקוליו ושיפוטו:
א. יחסו של נתניהו להתישבות - אין הבדל עקרוני בנושא זה בין נתניהו לראשי ממשלה קודמים של הליכוד, אלא שהמציאות כיום שונה. בעוד שבימי בגין ושמיר הייתה ההתנחלות בחיתוליה, כיום יושבים בשטח מאות אלפי ישראלים (300, 400, 500 אלף - מחק את המיותר), והשאלה שעל הפרק שונה לחלוטין מזו שעמדה לפני קודמיו.
נתניהו בעל אישיות אחרת מזו של בגן או שמיר, ואי-אפשר שיתחפש למישהו אחר. נתניהו יודע היטב שהליכוד כיום שונה מזה שהיה אז, ומעמדו בליכוד שונה ממעמדו של בגין ואולי גם שמיר בימיו הטובים, ולכן דרושה מצידו התנהלות אחרת. עם זאת, ההתישבות נמשכת גם בירושלים וגם במקומות אחרים. מסיבות טקטיות אין סיבה לנתניהו להכנס ראש בראש במערב, משום שבנושא אירן הוא מעדיף לשתף פעולה במיוחד עם ארה"ב, ומכאן מתבקשת מדיניות של הבלגה, סבלנות, זהירות גדולה מבעבר ואפילו מידה של זיגזוג בהתנהלות. כל הדברים הללו אינם מוכיחים שינוי בעמדותיו כלפי ארץ ישראל, ההתישבות או שניהם. הבר אולי רוצה שכך יהיה, אבל... לכלל סימנים מסגירים הדברים אינם מגיעים.
ב. הסתובבות קרי באזור - קרי עושה מה שאדוניו רוצה, וגם מה שעשוי להיות טוב לקרי. אין שום סיבה שקרי ירצה הסדר מדיני יותר משרוצים בכך הצדדים לסיכסוך, וכיום גם קרי מעודכן במצב האמיתי - אין תנאים סבירים להסדר סופי, וללא הסדר סופי, כל הסדר אחר הוא זמני, ובעייתי, אם בכלל ייכון. ארה"ב מחפשת הישג במזרח התיכון, וישראל הייתה תמיד זו שהתבקשה לתת את ליטרת הבשר, וכמעט תמיד בנימוקי הבל וסרק. אלא שהפעם איננו דנים בסיני ובמרחק של 250 ק"מ ויותר ומהגבול הבינלאומי ההיסטורי, ולכן זה אינו אותו משחק, ואינו יכול להיות אותו משחק. אבל, מותר לקרי לנסות. לאחר שארה"ב קלקלה באזור כמעט כל מה שיכלה לקלקל, מדוע שתעבור לעשות זאת עכשיו באזור אחר...?
ג. ביקורים של קרי בירדן וסעודיה - קרי וקודמיו במחלקת המדינה מסתובבים במקומות אלה כבר זמן רב ויותר מדי פעמים בכל מקרה. תגובות שהגיעו גם בתקופה האחרונה מסעודיה וירדן (ראו מאמרים באתר ממר"י,
[קישור]) מצביעים על כך שאין שינוי של ממש בגישתן של מדינות אלה, שהחשובה ביניהן היא כמובן סעודיה. סעודיה כועסת על ארה"ב כעס רב, וספר אם תרצה ללכת לראתה כל עוד מתנהלת ארה"ב על-פי מדיניותה המוכרת אל מול "האביב הערבי". סעודיה נוקטת קו נוקשה כלפי ישראל אעל-פי שההגיון היחב"לי הבסיסי אומר שרצוי היה לה לשתף פעולה עם ישראל (במסגרת משולבת עם ירדן, שסעודיה היא תומכתה העיקרית באזור), בגלל האויב המשותף - אירן. היא אינה עושה כן.
נתניהו עצמו ביקר בירדן יותר מפעם בשנים האחרונות ומכיר היטב את עמדות המלך עבדאללה, ולא נראה שישראל זקוקה כאן לתיווך האמריקני, שיתרונו היחיד הוא היכולת להפעיל לחץ. אולם הסכם אזורי אינו זקוק ללחץ, אלא לבשלות מושגית, לעניין משותף לאינטרסים משותפים ולהכרה הדדית. את אלה לא יביאו לאזור ארה"ב בלתי-אהודה, ולא קרי שאצה לו הדרך.
ד. שתיקה יחסית של ראש הממשלה - האמנם? מיעוט הדיבור של ראש הממשלה הוא חולשה מנהיגותית שלו כבר זמן רב. מאחר שכל מה שהוא אומר מוליד מיד תילי תילים של פרשנויות, רובן הזויות ומיותרות, אין סיבה אמיתית שירבה לדבר. דיבורים באים לעיתים למסור מידע ולעיתים להטעות. מאחר שאיני רואה שהוא ממעט כיום לדבר משמיעט בקדנציה הקודמת שלו, למשל, איני רואה בכך סימן מסגיר לשום דבר חדש. כך או כך, אילו תכנן מהלכים מהפכנים מרחיקי לכת, שתיקה לא הייתה הדרך הטובה ביותר להסתיר זאת, אלא דווקא להפך. ראש הממשלה מכיר היטב את המצב בליכוד, והדבר היחיד הנדרש ממנו כיום הוא ויסות התנהלות המפלגה בהתאמה עם המדיניות הלאומית הבסיסית שלו.
אין סיבה להרבות בהרגעה ולעורר חשש" שמא ואין בוודאי סיבה לחמם יצרים. יתר-על-כן, ראש הממשלה אינו מדבר הרבה בנושאים חשובים שאולי ראוי היה שכן יתבטא בהם יותר. מסורתית הוא עוסק בתחומי החוץ הביטחון הלאומי והכלכלה וכן בפרויקטים כאיום הגרעין האירני והמו"מ בהשתתפות ארה"ב. הוא אינו מרבה לדבר בנושאים חברתיים, ביטחון הפנים, הקשישים, סוגיית הדיור, הבריאות, הרווחה, החינוך העליה והקליטה ועוד. נושאים מרכזיים בהחלט. האם טענת הבר היא שאין הוא מעוניין בהם, או שאין הם חשובים לו או שאין הוא מבין שהמשך שלטונו תלוי מבהם לא פחות מאשר במו"מ עם אבו-מאזן?
ה. יחסם של ראשי המתנחלים לנתניהו - אלמלא נהגו ראשי המתנחלים כפי שהם נוהגים, הייתי מכנה אותם "הרפתקנים קלי-דעת". לאור נסיונם עם ראשי ממשלה קודמים, כביכול מהמחנה האידיאולוגי שלהם, יחס של "חשדהו" וחשדהו" מחויב המציאות. מוקד העשייה ולב המאבק במסגרת של ניסיון להגיע להסכם יהיה הכרה, גבולות ביטחון, ירושלים ואי-שיבה. מטבע הדברים בכך מתרכז נתניהו ועל כך הוא מדבר. כרגע, אין הוא זקוק לחזיתות נוספות, וכך הוא פועל.
מה יכלול הסכם
אם יהיה הסכם, הוא יכלול את ההתיישבות כולה ועוד יהיה זמן לדון בכל ההיבטים; ברור לכולם שהמו"מ לא יסתיים באפריל בכל מקרה. אם יכשל המו"מ ולא ימשך מעבר לאפריל, תאלץ ישראל לבצע לא מעט צעדים חד-צדדיים שיבטיחו את הביטחון השוטף ואת האינטרסים הלאומיים שלה, ואז יתנהל גם מאבק הסברתי ודיבורים בשפע. הוא הדין גם ביחס למשאל-עם אותו הבטיח נתניהו לערוך, ובשכל רב. בבחירה שנתניהו עושה בין מה להבליט עתה ומה להבליע, הוא מזמין מצד ההתישבות יחס של "ישיבה על הגדר", משום שברור שאין הוא מתואם עם מנהיגיה בכל פרט, וכנראה גם בעתיד לא יהיה. מכאן ועד לסימנים מסגירים לגבי מהפך מחשבתי שלו, המרחק עדיין עצום.
הבדיחה הגדולה ביותר בדיון זה כלולה בדבריו הבאים של הבר: "פוליטיקאי מיומן לא נוטע תקוות שוא אצל מתווך מסוגו של קרי, שארצו תבוא עימו חשבון עם מי שהטעה אותו. האמריקנים מוכנים לסבול הכל חוץ משקרנים" - האמנם? את הדברים הללו אומר הבר אחרי אירן ואחרי סוריה ואחרי מחצית המזרח התיכון ואחרי טורקיה ו
קוריאה הצפונית - האם היה הבר בהכרה כאשר כתב דברים אלה?! שהרי כאן הוא מתימר לאיים במפורש על נתניהו ב"נקמת אובמה-קרי".
נראה שנגמרו לו הטיעונים הרציונליים הבלתי-משכנעים, והוא חש צורך לנופף בשוט שאין לו. איומי סרק מביאים את ההפך הגמור מזה שלו הם מתכוונים, גם במקרה של מדינה קטנה כישראל... תמיד יעמדו האינטרסים החיוניים והקיומיים של ישראל, לפני הנוחיות האישית של מנהיגים שיטעו לחשוב שאין זה כך. אולי לא מפני שכך אנו רוצים, אלא מפני שאין ברירה אחרת, אם רוצים להתקיים. ומפני שארה"ב, אם נרצה בכך או לא, לא תהיה כאן תמיד וגם אינה מצטיינת בקיום התחייבויות לידידיה ובעלי בריתה.
כל מה שנאמר מבחינה קונספטואלית ומתודולוגית על הסימנים המעידים "בעד" כפי שקורא להם הבר, תקף גם לגבי הסימנים המעידים "נגד". ההבדל העקרי בין שתי הקבוצות (אמתין לקבוצת הנגד, אותה המבטיח הבר במאמרו, בטרם אתיחס לאליה פרטנית) הוא בעובדה שהסימנים המעידים "בעד" כולם נסיבתיים או פרשניים, בעוד הסימנים המעידים "נגד", (כגון סירוב להכרה במדינה יהודית, התנגדות לגבולות ביטחון, תביעה לחזרת פליטים ועוד) כולם עובדתיים.
