השוויון בנטל - חלום ושברו

כאשר מדינה שמה לעצמה מטרות לאומיות, חובה עלה להקפיד שהמטרות האלה הן בנות השגה כי אחרת, היא מחליטה מראש על כישלון מהלכיה. אין שוויון בנטל, לא היה וגם לא יהיה. ומדוע? כי הנטל לא נמדד על-פי צבע הבגדים, ירוק – נטל, שחור – לא נטל אלא על-פי מאזן התרומה של הצעיר למאמץ הלאומי ולפי רמת הקושי והסיכון המלווים את השרות. הסדרניק המשרת 16 חודשים בתפקיד לוחם, תורם אולי פחות מחברו המשרת 36 חודשים בתפקיד לוחם, אך תורם הרבה יותר מחייל המשרת בגלי צה"ל או בעיתון במחנה, אפילו משרת 36 חודשים ומוסיף שנה בקבע. הפער בנטל הוא מובנה במערכת, ולכן השוויון בנטל הוא יעד חסר כל תכלית, ומכאן אין פלא שבעמוד הראשון של אתר האינטרנט של הפורום לשוויון בנטל אנו רואים את הכותרת "חוק לפיד-פרי-שקד גרוע מחוק טל", ומכאן אין פלא שכותרות העיתונים מביעות אכזבה קשה מתוצאות העבודה של ועדת שקד בכנסת. והאכזבה הזו ודאי מחלחלת גם לבית המשפט העליון, סביר שמיד עם תום ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית, תוגשנה עתירות לבג"ץ נגד החלטות הכנסת, והסוף? מי ישורנו! ודווקא המגמה הכי נכונה והכי רצינית, פיצוי כספי ובמידה הולמת (שכר מינימום לפחות או שווה ערך כספי) לאלה התורמים יותר מחבריהם, אלה הנושאים בנטל רב יותר מחבריהם, היא זו שלא אושרה בכנסת, כי כאן מעורבים גם שיקולים כספיים, אשר הם היחידים היכולים לאזן במידה מסוימת את אי-השוויון הטבוע במערכת באופן אינהרנטי, ומכאן שאויבי הפתרון (החלקי) לבעיית אי-השוויון בנטל, הם אלה אשר הסיסמה הנבובה של "שוויון בנטל" נישאת בגרונם.