מקרה המורה ורטה: האם אנו עורכים בעינינו דיון ברמה גבוהה על מוסר ירוד, או אולי... להפך - דיון ברמה נמוכה על מוסר נעלה?! מיהו בעל המוסר הירוד ומיהו בעל המוסר הנעלה?
בעולם פוסט מודרני צריך להתחיל דיון כזה מתשובה שלא לכולם היא מובנת מאליה: א. שני הדברים נכונים; ב. כל פרשנות אחרת גם היא לגיטימית; ג. מאחר שהממצאים והתוצאה הם פונקציה של המתבונן, אין בכלל ערך לדיון מלומד מסוג זה. ואם ישראל השואל למה מכוונים הדברים, ניתן לענות שהם מכוונים לדבריו של המורה ורטה, אבל אפשר בקלות לכוונם לכל דובר אחר הרואה עצמו "שליח נבחר" של תורת מוסר כלשהי.
ובכך מחקנו מסדר היום כל אפשרות לדיון על מוסר וחוסר מוסר, אם לא נקדים לכך הגדרת מושגים מוסכמת, שעל פיהם יבחנו דברים, ואליהם יושוו, משום שללא סקלה, לא ניתן למדוד. בהבנת חוק-יסוד זה נכשל המורה ורטה, בגלל חוסר הבנה זה, בוקר חריפות בתקשורת, בציבור וגם בין תלמידיו ונתמך על-ידי אחרים, שכמותו לא הבינו את תורת המדידות, שהיא יסוד גם לתורת המידות. אילו השתמשתי בקריטריונים של ורטה, כנראה שנכון היה לומר אין בעולם צבא מוסרי, אין בעולם עם מוסרי ובעצם אין בעולם מוסר! אבל אם אין בעולם מוסר, מה הפלא שצה"ל שהוא חלק מהעולם, גם הוא אינו לוקה במוסר או מבורך במוסר?!
הואיל חכם בתקנתו
יונתן יבין,
ידיעות אחרונות -דעות "מקום 11 במוסר", 6.2.14, בוחן את הדברים מזוית אחרת, אבל גם הוא נכשל באותו כשל לוגי כמורה ורטה. הוא מניח אפריורי, מבלי לומר זאת במפורש, ומבלי לאמת זאת בשום דרך אחרת, שסקלת המוסר שלו ושלי זהות. וכך הוא עושה ביחס לכלל בית ישראל. וכשם שהוא טועה בי, הוא טועה, להערכתי, ביחס לרבים, רבים אחרים. דעתו, כבודה במקומה מונח, אבל אם היא רק דעתו - הואיל חכם בתקנתו?
ובתוך השגיאה הראשונה, מסתתרת שגיאה שניה, בסיסית לא פחות. יבין קובע שצבא, משום שהוא נועד למלחמה, דהיינו לשימוש באלימות, שתוצאותיה קשורות תמיד בהרג ופציעת אנשים בהרס וגזילת נכסים וזכויות - מטבע הדברים הוא אינו דבר מוסרי. ואת השאלה אם צבא הוא מוסרי או לא מוסרי, הוא מודד על-פי אותה שיטה נפסדת במספר ובהרכב קבוצת האנשים או קבוצות האנשים שמשבחת את הצבא, או שמגנה אותו. אילו הגיון זה היה נכון, אזי קרוב לוודאי ש- 1.5 מיליארד סינים מהופנטים, היו קובעים באופן מוחלט את הצבא הסיני כצבא המוסרי ביותר בעולם, ואולי אפילו כצבא המוסרי היחיד בעולם - אבסורד?! אכן, אבסורד.
שאלות ממין זה ניתן להרחיב ולגוון ולהראות על-ידי כך את מוקד השגיאה של ורטה ושל מי שחושבים ופועלים כמוהו. היחסיות המאפיינת את הפוסט מודרניזם, היא היסוד המוסד להבנתו מכאן ולשימוש נכון ברצון לפרש עובדות ומאורעות פרוש חופשי. מי שאינו מבין נכון את מיגבלות החופש האבסולוטי להביע דעות (או פרשנויות) אינו בשל לעשות בהם שימוש. דווקא הוא צריך להזהר בלשונו. לאף אדם בעולמנו לא נתנה בלעדיות על האמת, הצדק והמוסר - כולם ניצבים באותו מעמד ובאותה רמה של זכויות לפרש מציאות כרצונם, אבל לא בזכויות לשפוט אחרים על דעות, עמדות ופרשנויות משלהם. כאן כשל ורטה כשלון חרוץ וכאן נכשל גם יונתן ביין.
דיון ברמת המוסר של צה"ל הוא דיון לגיטימי, כשם שדיון ברמת ההתאמה של ורטא להיות מורה לאזרחות, הוא דיון לגיטימי. אלא שורטה הוא מורה לאזרחות אבל לא מומחה למוסר, וגם בין מומחים למוסר אין הסכמה מלאה בכל נושא ועניין, ובוודאי שאין להם בלעדיות. וצה"ל כצבא אינו בהכרח לא מוסרי מפני שהוא צבא (כפי שטוען למשל יבין), ובעצם העובדה שהוא ממלא את יעודו - הגנה על הקיום והריבונות של העם היהודי בארצו, לאחר השואה, בעיני זהו אחד התפקידים הנעלים ביותר שיכול להיות לארגון כלשהו בעולם.
באיזו דרך הוא משיג את יעדיו, האם כל הדרכים הן אופטימליות, האם המבחן העקרי הוא בשאלה את מי ובאיזה אופן עליו לרסן בכדי למנוע הרג והרס במדינת ישראל - כל אלה שאלות לגיטימיות. אבל עצם העובדה שבר-דעת, או חסר-דעת יקום יום אחד ויחליט שהחזקת איו"ש על תושבי האזור ע"י צה"ל במצוות מדינת ישראל, עושה אותו ללא מוסרי, שווה בעיני לכך שמישהו יקום באוסטרליה ויאמר שהאוסטרלים הם כובשי האבוריג'ינים, האמריקנים - כובשי המקסיקנים, הערבים - כובשי ארץ ישראל, הרוסים - כובשי הקווקז, הסינים - כובשי טיבט, הטורקים - כובשי כורדיסטן והבריטים - כובשי איי מלווינס (פוקלנד) של ארגנטינה.
ובעצם אין כיום עם בעולם שבמרוצת מאתיים השנים האחרונות לא כבש משהו שהפך חד-צדדית לנחלתו, בין אם מיד ובין אם מאוחר יותר. שרירות לב או טיעונים חסרי היגיון אינם יסוד מוסכם לקביעת אמיתות, או להתוויית נורמות מוסריות. צה"ל גם מבחינה זו, מייצג מציאות סבירה יותר מאשר כל הדוגמאות הנ"ל ורבות אחרות. אבל גם אם אנו נוהגים כמנהג אומות העולם, אין מקום שמורה יקום בכיתה ולא יאמר אפילו אמת זו - העולם מלא מעשים לא מוסריים, כמעט אין צבא בעולם שאינו צבא כובש וצה"ל בכלל זה.
הצבא הוא שליח מדינה
אבל גם אם יאמר דברים אלה, עדיין מצבו של צה"ל טוב בהרבה משל צבאות אחרים, משום שבפועל לא כבש שום שטח ריבוני של מדינה אחרת או של ישות מדינית אחרת. הצבא אינו מסגרת אוטונומית או ריבונית. הוא שליח מדינה. אם יש מחלוקת על האופן בו מדינות עושות שימוש בצבאותיהן, את הטענה יש להפנות למדינה ולא לצבא.
אם איננו עושים כך, אנו מעוותים כל שיפוט רציונלי כלפי התנהלותם של צבאות - כולם לא מוסריים, כולם הורגים אנשים וכולם כופים על אנשים, ברובם לא לוחמים, בכוח, מציאות שאינה רצויה להם. ואידך גיסא, אם לא ניתן לקיים צבא מוסרי, וזהו רע קיומי הכרחי, איזה ערך יש לאמירתו המתריסה של ורטא, כאשר היא עושה אבחנה אנטישמית במהותה בין הצבא העברי לבין כל צבא אחר?!
ורטה האדם הוא סיפור אחד, וורטה המורה הוא סיפור אחר; לאדם באשר הוא אדם, זכויות טבעיות בהן הוא שווה ערך לכל אדם אחר. הזכויות הטבעיות באות לו בגין היותו אדם, ואנשים אחרים אינם רשאים שלול ממנו זכויות אלה כפרט. מרגע שהוא מצטרף למסגרת חברתית, כפי שטוענים רוסו, והובס - כל אחד מנקודת המבט האונטולוגית שלו - הוא מותר על חלק מזכויותיו לטובת החברה, ומקבל בתמורה מהחברה תמורות שבעצמו אין הוא יכול לברוא אותן או לקיים אותן, כגון ביטחון וזכויות קיניין. ההצטרפות אינה על תנאי, היא בלתי-חוזרת.
מתוקף היותו חלק מהחברה, מוקנים לו בתנאים מסוימים היתרים וזכויות אחרים, שאינם בנמצא מחוץ למסגרת החברתית, זכות אחת כזו היא הזכות להיות מורה במסגרת חינוכית של החברה. זכויות המוקנות ע"י החברה, תחומות בכללי משחק - רשות להשתמש בהן - שגם הן מחוללות על-ידי אותה חברה. בהסכמתו לקבל עליו את הזכויות, מתחייב ורטא לפעול על-פי צו החברה שמינתה אותו, ונתנה בידיו כוח, סמכות, מעמד ומסגרת בהם הוא משתמש למלא את תפקידו בחברה. שימוש לרעה שבזכויות, הן הפרת אמונים ומוליכות לסנקציות.
ביסודו של דבר, מקרהו של ורטה הוא מקרה מובהק של כפיות טובה - שימוש לרעה בסמכות שנתנה לו החברה כמורה. מורה כזה הוא בר-ענישה. אני מוכן לקבל שהרשויות המופקדות על החינוך מוסמכות להחליט על חומרת הענישה. מאידך-גיסא, אינני מסכים שיש להעניק ערך כלשהו במערכת השיקולים לענישה לזכות הדיבור האישית של המורה ורטה; היא אינה שייכת כאן לעניין.