ג'ורג' פרנקלין מוסה נולד בצרפת בשנת 1941. פחות משנה לאחר מכן נאלצו הוריו היהודים לברוח מצרפת יחד עם ארבעת ילדיהם מאימת הנאצים. הם הפליגו בים עם ארבעה ילדים קטנים ובהם תאומים בני פחות משנה, הגיעו לפורטוגל ומשם לאחר כשנה לארה"ב.
סבתו של ג'ורג' שנולדה וחיה בברלין, נשלחה באותם ימים לבוכנוולד ומשם לא חזרה. היא הייתה אלמנת מלחמה. בעלה גיאורג (על שמו נקרא ג'ורג'), קצין בצבא הפרוסי נהרג במלחמת העולם הראשונה.
ג'ורג' מוסה הוא דודי אשר לאחר גלגולים בעולם בין צרפת לארה"ב עלה בשבוע האחרון יחד עם אשתו לארץ ישראל. הטיסה שהגיעה מניו-יורק במסגרת "נפש בנפש" הייתה עמוסה בעולים חדשים, משפחות, זוגות צעירים, ילדים צעירים ורווקים. את פניהם קידמו, יחד איתי ועם ילדיי, בנות שהניפו דגלים ושלטים ובעיקר בשירה רועמת של "הבאנו שלום עליכם" ו"עם ישראל חי". את כולנו אחזה התרגשות ושום עין לא נשארה יבשה הבוקר את רקדו העולים יחד עם התלמידות הנלהבות. כולם הרגישו וידעו בוודאות שהגיעו הביתה, הביתה למדינת ישראל, מדינת היהודים היחידה על פני כדור הארץ. המדינה שקמה כדי להיות בית לעם היהודי השב לארצו לאחר אלפיים שנה.
רבים מהעולים עזבו קריירות משגשגות, עתיד מבטיח מבחינה כלכלית, רווחה. אך הם אינם עסוקים בכך אלא בהתרגשות העצומה לנוכח הדגל כחול לבן, כרקיע, כנשמתו של העם היהודי.
היהודים שירדו מהמטוס, החל מאותו בוקר הם ישראלים, לא חשבו על כך שיוקר המחיה בברלין היה מאפשר להם חיים נוחים יותר. הם לא בדקו את האפשרות לקבל אזרחות ספרדית עם שמות המשפחה המעידים על מוצאם. ברור להם כי כאן מקומם. גם אני ויתרתי לפני שנים רבות על דרכון צרפתי ומעולם לא טרחתי להקנות אזרחות צרפתית לילדיי. לא לשם כך עליתי לארץ ישראל. לא כדי לחפש ערי מקלט, מקלט כלכלי, תרבותי או כל מקלט אחר.
אני חיה במדינת היהודים בראש מורם, מלאה בגאווה על הישגיה של ישראל בתחומי המדע, התרבות, הרוח, על העשייה החברתית, על מערכת החינוך והצבא המפוארים שלה.
בבוקר הנחיתה היו צריכים להיות בשדה התעופה בן-גוריון כל אמצעי התקשורת, כל כתבי העיתונים, לתעד את השירה וההתרגשות, לזקוף קומה ולהבין כי אנחנו כאן מתוך בחירה, שייכות, היסטוריה ועתיד.
