במהומת הימים האחרונים, בעוד כמעט כל הפיות במקהלת התקשורת שלנו, רואים חובה לעצמם להתייחס לתפיסת האוניה האירנית ומסעה המתמשך לעבר אילת, כבר נצצו המילים הנכספות: "Happy End", כשהן מתנוססות באופק, מעל העיר הדרומית, מסכמות, כמו בסרט הוליוודי, את הסאגה הזו. לאיש שוב לא היה ספק בפוטנציאל ההרס שהיה על סיפון הספינה. הטילים המאיימים, העובדה שהם נועדו ללבות ולהפיח רוח חיים בגחלים העוממות של ארגוני הטרור בעזה, לאחר המכה שקיבלו מאחיהם במצריים, אמרו את שלהם. וכאמור גם התגובה של ישראל.
אלא שכרגיל במחוזותינו, היו, איך לא, גם כמה מפיחי אוויר, משביתי שמחה מקצועיים, שניסו בכל כוחם להמעיט מערכו ומחשיבותו של האירוע המוצלח הזה. הדבר לא עלה בידם. לא ניתן היה לפגום בחגיגה הזו. גם החיוך המאולץ, החמוץ-מתוק, של גב' אשטון, שביקרה, עטויה בצ'אדור, לכבוד מארחיה האירניים, בטהרן, לא הסווה את המבוכה. המסר נקלט גם נקלט אצל מארחיה. תחייך לה גב' אשטון, אל הצלמים כאוות נפשה, גם לנוכח חולשת המערב, המסר הזה עשה ועוד יעשה את שלו.
אבל ברצוני להתייחס הפעם לאירוע אחר שלו חשיבות גדולה מאד. הוא חל ממש בימים אלה לפני 65 שנה, וכוונתי ל"מבצע עובדה". אירוע בעל משמעות היסטורית מיוחדת למדינת ישראל.
עם סיום מלחמת העצמאות החל ב-4.3.49 משא-ומתן עם ירדן. להפתעתה של המשלחת הישראלית, התברר כי בניגוד לתוכנית החלוקה, טוענים הירדנים לשליטה על הנגב הדרומי. לפיכך הוחלט במטכ"ל להוציא לפועל את מבצע "עובדה".
המבצע נערך בין ה-6 ל-10 במרס. הוא נועד לקבוע את עובדת שליטתה של ישראל בחבל ארץ זה.
לצורך הוצאת המבצע אל הפועל, חולקו כל הכוחות שעמדו לרשות צה"ל בדרום לשניים. האחד פעל בדרך הערבה (חטיבת גולני), והשני (חטיבת הנגב), פעל דרך הר הנגב המרכזי. החטיבה שפעלה בדרך הערבה, הפרישה יחידה להשתלטות על עין-גדי. פעולה זו יצרה קו שנמתח מעין גדי עד חירבת אום-בורג' ליד ומזרחית לבית גוברין.
ב-10 במרס 1949, הגיעה חטיבת הנגב לאום רשרש. תחנת המשטרה הייתה נטושה. האלוף אברהם אדן הניף עליה את דגל ישראל. הדגל המיתולוגי צויר כידוע בדיו על-ידי חובשת החטיבה. חטיבת גולני, שהוארך מסעה, הגיעה למקום במספר שעות מאוחר יותר. מבצע עובדה מסמל את סיום מלחמת השחרור והשלמת כיבוש הנגב.
גבולות
גבולות הנגב, ולמעשה גבולות המדינה עוצבו על-ידי מבצע "עובדה". עם הנפת דגל הדיו הייתה אילת לשער הדרומי של מדינת ישראל.
אלא שאת חזונו של
דוד בן-גוריון בדבר הכללת הנגב בגבולותיה של מדינת ישראל, משבשים כמה תופעות קשות וראש וראשונה בהן היא ההתיישבות הבדואית, הבלתי מרוסנת. מפת הנגב דהיום שונה בתכלית. את השינוי אנחנו יצרנו ויוצרים במו ידינו, בהזנחה ובהתנהלות חלמאית. השינוי הזה איננו מבשר טוב לישראל.
בשנת 2007, לנוכח מצוקת הדיור בישוב החרדי, קיבלה הממשלה, בה היו כידוע שותפים גם שרי ש"ס, החלטה להקים בנגב, בהר ערד, יישוב חרדי גדול בשם כסיף, טחנות התכנון כידוע טוחנות לאט. רק כשלוש שנים לאחר מכן אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את התוכנית. על-פי התוכנית, אמור היישוב כסיף לכלול בשלב הראשון 10,000 יח"ד. מגורים לכ-50 אלף תושבים מהמגזר החרדי.
לדברי שר השיכון אריאל, היישוב אמור להיות גדול הרבה יותר ולכלול, על-פי ההערכות, כ-100 אלף תושבים.
לפני מספר שבועות אישרה סוף סוף המועצה הארצית לתכנון ובניה את הקמת העיר, ברוב של 14 תומכים מול 7 מתנגדים. לפי התוכניות, כסיף תשתרע על שטח של כ-4,750 דונם. ויוקמו בה בשלב ראשון כ-10,000 יחידות דיור.
ל'רשת קו עיתונות' אמר שר השיכון דהיום: "אנחנו מנסים לזהות מקומות שבהם אפשר לתת ביטוי לציבור החרדי, כמו כסיף. היא עתידה להיות עיר גדולה מאוד. הרבה שנים הייתה החלטה בעניין כסיף, אך לא קידמו אותה, ואנחנו החלטנו לקדמה בשיא המהירות. הנחיתי במשרד להתחיל בתכנון העיר", הבהיר שר השיכון.
אלא שמיד עם פרסום הידיעה האמורה הופיעו המחבלים הקטנים. אותם מפיחי אוויר. בתקשורת נמנעים מלציין את שמם, כמובן על-פי בקשתם, אבל "יזמים מתחום הנדל"ן", קרי קבלנים העוסקים בבניה לציבור החרדי, טענו, כי התוכנית לא מתאימה לציבור הזה. "הוא לא מתאים להתיישבות בנגב. נכון כי לממשלה יש בעיה עם התפשטות הבדואים שם, אבל קיים ספק אם הפתרון הוא לשלוח לשם את הציבור החרדי". בכיר במשרד השיכון אף הרהיב עוז לומר, בניגוד לדעת השר כי: "אנחנו לא
מתנחלים שהולכים לגור במקומות מרוחקים בשביל אידיאולוגיה". במילים אחרות: אל תבלבלו אותי עם ציונות. זה לא בשבילנו.
גם מעמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון, נשמעו קולות מוזרים: עו"ד אורי רגב, טוען כי "העיר כסיף, אם תוקם ללא תכנון ריאלי ואחראי של מקומות תעסוקה, תהיה מלכודת עוני מהסוג הגרוע ביותר, ותחמיר עוד יותר את העוני והמצוקה המאפיינות את אוכלוסיית הנגב והאוכלוסייה החרדית".
לדבריו, "אם לא תוצג תוכנית תעסוקה שתבטיח אפשרות פרנסה בכבוד למשתכנים החרדים, הקמת העיר היא ירייה ברגל במדיניות הממשלה לעודד יציאת חרדים לעבודה. במצב כזה, הקמת העיר החדשה, אם תצא לפועל, לא תועיל לחרדים אלא תחליש אותם, ולא תועיל לנגב אלא תחליש אותו. הקמת עיר חרדית חדשה היא צורך ברור וראוי, אך עד שהשר אריאל יציג וישכנע כיצד יתפרנסו בה התושבים - ראוי לקבור אותה בטרם תגרום לנזק נוסף".
מנגד טוען צוות התכנון מטעם משרד השיכון והבינוי, שדווקא קליטת אוכלוסייה חרדית ענייה בערים הקיימות בנגב תגרום לשינויים חברתיים ופיזיים בערים אלו. כדי לספק את השירותים הייחודיים לאוכלוסייה החרדית המעדיפה להתרכז ביישובים הומוגניים, סבורים המתכננים שיש לתת עדיפות להקמת יישוב חרדי נפרד בנגב.
החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה שמה קץ לוויכוח, וטוב שכך. דומה שרק נותר ליזמים להפשיל שרוולים ולהתחיל בעבודה, אבל... כרגיל במקומותינו מסתבר שלא כך הדבר. הפעם קפץ על התוכנית רוגזה של החברה להגנת הטבע.
זו שלפה מהבוידעם טענות ישנות הקובעות שיש לתת עדיפות לחיזוק של ישובים קיימים ולהימנע מהקמת יישובים חדשים. וראש וראשון לנימוקים העבשים, אותו שולפת החברה בכל הזדמנות: פיתוח יישובים חדשים פוגע בנוף הפתוח, מצמצם את כמויות "השטחים הפתוחים" וגורם נזקים אקולוגיים בלתי הפיכים". כן כן, הפעם הם מדברים על הנגב...
ממש באותם נימוקים עצמם השתמשה החברה כדי לנסות ולעצור את סלילת כביש 6. אז לא הסתפקו בגיוס רבתי של אמצעי התקשורת. גיוס תלמידים - מפגינים, הקמת מאהלים על תוואי הכביש, ועוד מעשים שהשיכחה יפה להם. לבוני הכביש דאז סייע מאוד מאמר של
נחמיה שטרסלר בשם "שפירית הביצות", שעשה ללעג ולקלס את מלחמתם המיותרת של הירוקים למיניהם. קשה לתאר עכשיו את חיי היומיום של תושבי ישראל, ללא עורק החיים הזה שהפך את חייהם מבחינה תחבורתית לנסבלים יותר.
לחצים פוליטיים
אלא הפתעה, בתגובה לתוכנית הבנייה של כסיף פנתה החברה להגנת הטבע לממונה על מחוז דרום במשרד הפנים, אבי הלר, וציינה כי במקום להקים עיר חדשה יש לעבות ולהרחיב יישובים קיימים באזור הנגב ובהם באר שבע, דימונה וירוחם. "לחצים פוליטיים על מקבלי ההחלטות הביאו בשנים האחרונות לאישורם של עוד ועוד יישובים חדשים", ציין הארגון הסביבתי בפנייתו. "במהלך זה מעדיפים מקבלי ההחלטות אינטרסים פרטיים צרים של קהילות, המעוניינות להתבדל, על פני אינטרס ציבורי רחב". החברה אף רומזת כי תשקול פניה לבג"ץ בנושא הזה...
ובמילים אחרות: ניתן כאן פירוש מקורי ל"אינטרס ציבורי רחב" כטענתם: על ישראל לבנות עוד בית שמש, שהיא כידוע שיא ההצלחה החברתית, ובמיוחד שיא ההצלחה הכלכלית...
כאשר הטיעון הזה שאין לו מאומה עם המציאות, חוזר על עצמו כל אימת שמדובר בעבודת פיתוח חיונית, נשאלת השאלה אם לא מדובר כבר בעיוורון כרוני של ממש. לכן ההתנגדות הפעם הזו חמורה הרבה יותר. על איזה שטחים פתוחים מדברת החברה? השאלה החייבת להיות מופנית אליהם היום היא האם טחו עיניכם מראות את הנעשה ב"שטחים הפתוחים", בנגב? הרי ברור כי מה שעוד "פתוח" היום ייתפש מחר על-ידי ההתיישבות הבדואית, שאיננה יודעת רסן ושובע. ואיך ייראו ה"שטחים הפתוחים" שם מחר? "פתוח" כבר לא יהיה שם. אבל כן יהיו שם פחונים, מי ביוב הזורמים אל נחלי הנגב, וערמות אשפה. כל זה מחוסר תשתית ראויה. האם לזה חותרת החברה להגנת הטבע?
ואגב, איך לא, שוב חוזרת הטענה על שמירת השטחים הפתוחים, כמנטרה, גם בהתנגדות האוטומטית של החברה לסלילת קו הרכבת לאילת.
לדעתי על ממשלת ישראל לבדוק שוב את המנדט שניתן לחברה והגדרה מחודשת של תחומי פעילותה. לא ייתכן שהחברה הזו, שיש לה תפקידים חשובים, תתמקד בהכנסת מקלות לגלגלי הפיתוח ובמיוחד תפעל נגד אותם מוקדי עשייה, שיש להם משמעות לאומית מיוחדת.
