זה קורה אחת לכמה חודשים. עיתוני הכלכלה מפרסמים את דוח שכר הבכירים, פוליטיקאים ממהרים לתפוס טרמפ על פערי השכר הגבוהים, הצעות חוק מועלות והנושא יורד מסדר היום עד לפעם הבאה. הדימוי הציבורי המצטייר הוא כי אליטה של אנשי ניהול בכירים זוכה בדרך לא דרך לתנאים מפליגים ומשכורות מנקרי עיניים בלי כל פרופורציה לשאר עובדי הארגון. על כך ניתן לומר: דימויים לחוד ומציאות לחוד.
ארגונים, באשר הם, דואגים בראש ובראשונה למקסם את רווחיהם. הם אינם חוששים לבצע קיזוזים או קיצוצים כואבים בשם ההתייעלות הכלכלית. מדוע, אם כן, נוצר הפרדוקס בו לכאורה מבוזבזים משאבים יקרים על הדרגים הניהוליים?! תפיסה כלכלית אחת גורסת כי ככל שעולים בצמרת הפירמידה הארגונית עולה גם רמת הידע הניהולי, הכישרון והאחריות הנדרשת לביצוע התפקיד. לכל אלה יש מחיר.
במערכת היררכית בו מנהל מכל מדרג מתוגמל ומתומרץ בהתאם לתפוקות של הכפיפים לו, מן הראוי שהעומד בראש הפירמידה יתוגמל ויתומרץ ברמה הגבוהה ביותר. הדירקטורים בארגונים מבינים כי המנהלים הבכירים נושאים באחריות "מיניסטיריאלית" ומזוהים עם הארגון. עובדתית, קיימת שכבה דקה של אנשי מקצוע וניהול איכותיים ומנוסים המסוגלים להניע ולקדם תהליכים רחבי היקף בארגון. על-מנת לגייס את האנשים הטובים ביותר בנמצא לתפקידים החשובים בארגון נדרשת, לא אחת, חבילת הטבות שתפתה את האיש המתאים. לעיתים תקצוב מינימלי נוסף לעלותו של המנכ"ל יכול לעשות את ההבדל בין ארגון טוב לארגון מצוין.
הסבר אחר מתייחס לשכר המופלג של הבכירים כאל "פרס" אליו שואפים כל העובדים האחרים. כדי להגביר את סיכויי הזכייה, על העובדים להתאמץ ולהצטיין. כיוון שסיכויי הזכייה נותרים נמוכים, על הפרס להיות גבוה במיוחד (כמו במפעל הפיס או בטורניר טניס יוקרתי).
בארגונים רבים הרואים קשר ישיר בין שכר בכירים לבין פריון העובדים נתפסת התערבות רגולטורית כפגיעה בתפוקה. הדיון החברתי, בשאלת היעילות הכלכלית של תנאי הבכירים לארגון, מתמוסס בזמן שמרבית הציבור מתייחס לתגמולים הגבוהים כפגיעה בערכי השוויון המוסרי. מכשלה נוספת בדרך לקיום דיון ציבורי מסודר היא הקושי האמפירי לבודד, לכמת ולמדוד את תרומתם הסגולית של המנהלים להצלחתו או כישלונו של הארגון.
בהקשר זה נשאלת השאלה מדוע שכרו הגבוה של כדורגלן או זמר מצליח מתקבל בשוויון נפש לעומת שכרו של מנכ"ל בחברה מצליחה.
בראיה מערכתית רחבה, טוב יעשה, אם ימוקד הדיון בחלופות האפשריות הניתנות בכדי להגיע לנקודת האיזון בין השוויון ליעילות הכלכלית.