נזקקנו לעירוי דם והרופא הסביר לנו, שעירוי כזה צריך לעשות בבית חולים ואי-אפשר לעשות אותו כמו עירויים אחרים, שאנחנו נוהגים לעשות בסניף של קופת חולים בשכונה.
ביקור בבית חולים, כל אחד יודע, אינו אירוע קל גם אם מדובר בביקור של יום אחד. אווירת הקדחתנות והלחץ במחלקה מתישים אדם בריא, על אחת כמה וכמה חולה דל המוגלובין. כשנתפנתה מיטה הצטופפנו סביבה וחיכינו וחיכינו וחיכינו עד שהצוות הרפואי יהיה מוכן.
המתנה מורטת עצבים, אבל היה לה סוף. התייצבו רופא ואח ובידם שקית הדם, שהגיעה ב"טיל" מבנק הדם. ואז ראיתי את התהליך הכל כך לא שיגרתי: הרופא זיהה תחילה את החולה בעזרת תעודת זהוי ולא הספיקו עדויות של כמה בני משפחה. אחר כך קרא בעיון ובקול את הפרטים שעל שקית הדם והאח, לצידו, קרא בעיון את הפרטים הרשומים על טופס בית החולים וחזר אחריו בקול רם. אחד המספרים לא היה כתוב ברור, ואז פנה הרופא למזכירות המחלקה, התקשר למי שהתקשר, בדק ובירר את מה שלנו נראה לא-טעון-בירור ותיקן את הטעות בטופס. הכל ברור, הכל ידוע, ובכל זאת כל הפרטים נבדקו בקפדנות מחדש.
כאן, בבית החולים, ראיתי יחס רציני וקיום חובה מלא. מאוד יוצא דופן במדינת הפרטץ' שלנו.
אף פעם לא לקנא
כשהייתי בבית החולים, עמדתי ליד קיר התודות במחלקה. קיר, שעליו תלויים מכתבים של חולים שהחלימו או בני משפחה, שמודים בהתרגשות לרופאים על הטיפול המסור. לפתע נתקלה עיני בשם מוכר: על אחד המכתבים חתום איש עסקים, ששמו מופיע לעתים בטורי הרכילות הכלכליים או בידיעות המספרות על עסקה זו או אחרת שמסתיימת במיליונים או בעשרות מיליונים. אדם, שעשה קריירה צבאית, ואחר כך המשיך לעסקים והצליח בהם מאד.
במכתב מציין החותם העשיר את הטיפול המסור של הרופא בבנו האוטיסט.
אל תקנאו.
מוזר... בבית הקפה שמעתי שיחה משולחן סמוך: "ישבתי עם אישה חכמה ודיברנו פוליטיקה. הופתעתי, שדעותיה שונות מדעתי"...
