שלום ושלמות

שבת שלום, קהל קדוש! אֵין פְּטוֹר אַחֲרֵי שֶׁפָּקַד יִשְׂרָאֵל וּלְמַחֲנוֹתָיו חִלֵּק גָּם רֹאשׁ בְּנֵי לְוִי נָשָׂא וְכֹל סָפֵק סִלֵּק שָׁם מִבְּנֵי עֶשְׂרִים וָמַעְלָה לַקְּרַב יִעֵד פֹּה מִבְּנֵי שְׁלֹשִׁים לַעֲבֹד בּאֹהֶל מוֹעֵד זֶה אֱמוֹר וַחֲזוֹר לֹא ינָּתֵן פְּטוֹר וּלְיַחֲסֵי אֱנוֹשׁ בְּחַיֵּי יוֹם יוֹם מִיָּד נִדְרַשׁ אִמּוּן הֲדָדִי שָׂמָה תּוֹרָה כְּעִקָּרוֹן מְקֻדַּשׁ הֶחֱמִיר עִם אִשָּׁה סוֹטָה וְחֶטְא כֹּל אִישׁ ועַל הַנֶּאֱמָנוּת הַהֲדָדִית צִוָּנוּ לְהַקִּישׁ וְעַל זֹאת חָזַר לֹא לִהְיוֹת נִמְהַר בִּיבָרֶכְךָ הַשַּׁם וְיִשְׁמְרֶךָ יִשְׂרָאַל נִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי כֹּהֶן וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף אוֹ מַלְאַךְ יְבוֹרַךְ כֶּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ בִּפְרִי בֶּטֶן וְשָׂשׂוֹן שֶׁכֹּחוֹ בְּמָתְנוֹ וְנַפְשׁוֹ לֹא תָּמוּת כְּשִׁמְשׁון כִּי יִשְׂרָאֵל חַי בְּבִרְכַּת אֵל שַׁדַּי

הַבְּרָכָה וְהַבָּרָכֶּה. (البركه)

ברכת הכהנים בפרשת נשא, היא כיום חלק מזערי מעבודת הכהנים, המפורטת בפרשה ובכלל בספר ויקרא, שהוטל על הכהנים לעשות במשכן במדבר ובמקדש שעתיד להבנות בירושלים, בעיקר על-ידי הקרבת קרבנות לה'. כאן אנו נתרכז במשמעות המלים של הברכה המשולשת - ברכת הכהנים (שהיא בת שלושה פסוקים) 1. יברכך ה' וישמרך. 2. יאר ה' פניו אליך ויחנך. 3. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כפי שרואים כל מלה שְׁנִיָּה בברכת הכהנים נזכר שָׁם שֵׁם השם ה', תלמוד לומר, כי רק ה' יברך את האדם ואין האדם יכול להביא ברכה על אדם אחר על-ידי דיבור פה שלו. כאן הכהנים מבטאים דברי השם לישראל היוצאים מפיהם של הכהנים והמועברים דרכם אל מקבלי הברכה. זאת כדי לא לתת לאדם, יהא זה כהן, או חסיד, או חכם, או רב, או אברך, מעמד אלוהי, כפי שנוהגים רבים שלא מדעת לתת לאדם רגיל כוח עַל אֱנוֹשִׁי, אפילו יהא האיש גדול בתורה. לפיכך נאמר כך: וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל אמר להם (ו/כב). והאם אין משמעות לברכת אדם לזולתו? יש ויש כי כל ברכה נשלחת מפי המברך אל הקב"ה בין במפורש ובין מתוך כונה, שהקב"ה יתן את ברכתו לאדם, שבחר המברך לברך אותו. ועתה למלה "יברכך" כלומר יעניק לך מטובו (טוב חמרי) כי המלה (البركه) אִלְבָּרָכֶּה (בערבית) לכן רש"י מפרש מלה זו: שאלוהים יתן לך שפע . ופרוש המלה וישמרך לפי רש"י: "השם ישמרך מפני שודדים ליטול ממונך". זו דעתם של פרשנים, כאשר בן עזרא אומר: "שלא יגזול אחר מה שהוסיף". ושתי המלים המסימות את הפסוק המסיים את דברי השם למשה: וָאֲנִי אברכֶם (ו/כז) מלמדת כי הכהנים יאמרו את הברכה כלשונה ואני הקב"ה אברכם, לא אתם. ויש הדורשים את הדברים כך: אתם הכהנים תברכו את ישראל, כיון שאין מיש שמברך אתכם באותו מעמד, ואני אֲבָרֶכְכֶם - אֶתְכֶם.

השלום והשלמות

המלה "שלום" בסוף ברכת הכהנים: "וישם לך שלום" נאמרת בכל הזדמנות בתפילת שחרית חג ומועד ובכל קדיש: יהי שלום וגו'... השלום בתורה מהוה דבר חשוב ומרכזי. "שלום" היפוכו של המושג "מחלמה", מצאתי כתוב בילקוט שמעוני (המחבר לא ידוע) שכולל מדרשים של התורה לפי סדר ספרי התורה, נאמר: "גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכין שלום". כי הרי נאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ/י). מקור המלה שלום כפי הנראה נגזר מן המושג שלמות ולכן חשיבה השלמות אצל האדם ויש גם שמיחסים חשיבות לאדם שמת ובוא שלם בגופו ובנפשו בטרם מס נשמתו. זה מסביר גם מאמר חז"ל - "גדול השלום שאפילו מתים צריכין שלום. שנאמר לאברהם אבינו: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". (בראשית טו/טו) יש סברה גם שהמלה שלום היא כינויו של הקב"ה הנגזר משיר השירים: שיר השירים אשר לשלומו, שהוא הקב"ה והקשר שלו לעם ישראל כאהבתו לו. לכן כאשר מדברים על שלום בימינו, מוסיפים מיד שלום אמת ולא שלום למראית עין. אלא יש וגם למראית עין, השלום נראה שלם, למרות שאיננו השלמות המצופה. ויש דעה האומרת, מהמושג שלום נשמעת המלה משתלם, כלומר הולך ונעשה שלם. מתחילים כשהוא איננו שלום מושלם, אך מקנה רגיעה לנפש האדם, עד אשר יהיה לצד האחר משתלם לשמור על השלום שתחילתו איננה כליל השלמות. לכן הדברים במסכת יומא (דף פ/ע"א) ומסכת ראש השנה (דף ד'/עב) "תפשת מרובה לא תפסת, ולהפך תפסת מעט תפסת" יש בהם כדי להסתפק בפחות מְשָׁלֶם עד שיבוא הַשָּלוֹם.

הגר והגיור

מגילת רות שאנו עומדים לְקָרְאָהּ בחג השבועות, הנה גְּלַּת הַכּוֹתֶרֶת של החג. מלמדת אותנו איך להתייחס לגר הגר בתוכנו המבקש להסתפח אלינו, כי טוב לו באהבת ישראל אליו וטוב לנו באהבתו תורת ישראל. הכל מתגלם בספורה של נעמי וכלתה רות המואבייה. במגילת רות נקבעו תנאי ההסתפחות לעם ישראל. אין לאטום אָזְנַיִם לבקשות הרבות להסתפח לעם ישראל מאהבת תורת ישראל, ולהבחין בין מתחזה המחפש לעצמו תועלת חָמְרִית, או מטרה שלא לשמה לבין אדם כן ואמיתי. ידוע לאלה שהיו מיד לאחר הקמת המדינה כאשר קבוצת משפחות מכפר מסוים, הצהירו על רצונם להתגייר ומיהרו לגירם, כי סברו שזה מועיל לתדמית המדינה, אלא שהמצטרפים לדת משה וישראל שבו מהר אל דתם ואמונתם משנתברר להם כי לא השיגו את היעד שביקשו להשיג מאקט זה. לכן אין לבוא בטרוניה על ההקפדה היתרה הנהוגה בימינו בבחינת כוונות המועמד לגיור, כדי לעמוד על כוונתו האמתית אם הוא זאת מאהבת ישראל ותורתו, ושזו בעבורה תורה תמימה משיבת נפש. כל מניע אחר איננו מצדיק סיפוח אדם לעם ישראל כגר. יחד עם זה אין לדרוש ממתגיר להיות חרדי במעשיו ובהתנהגותו, הרי יכות להתנהג כך שיקבל תעודת הגיור ולאחר מכן לא יקיים מצוות. המבקש להתגיר צריך לעשות זאת כרות המואביה שאמרה: לחמותה נעמי: אל אשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות. עמך עמי ואלוהיך אלוהי. בעוד בית אביה פתוח ויש בו הכל . הגר הנוהג כך מאהבת ישראל ותורתו ומנתק משורשיו כגר צדק, שלמד משקיקה לדעת, ולא לשם מבחן. ידוע כי רבים משתמשים בביטוי: "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין דף ע) זו גם הסבה שעדין לא נתגשמה ברכת השם לאברהם: ושמתי את זרעך ככוכבי השמים לרוב. הקשיחות המגזמת מצד אחד והפיתוי הנוצרי מצד שני שם את הנצרים ככוכבי השמים לרוב. וְהָאִסְלָאם עוד יותר כי המטרה ששם לו הָאִסְלָאם להכניע (הַשְׁלָמָה- אִסְתִּסְלָאם) אנשים להתאסלם בכוח הסיף והחרב (על-פי שיח אנשי הדת (אל חדית' الحديث) הקוראן מתיר דם כל מי שאיננו מקבל את דת האיסלאם כי: (דִּין מְחַמָּד בִּסֵּיף) כלומר דת מוחמד בכח הסיף . לכן לטובת עם ישראל ולמען גיורם השלם של הגרים המבקשים להסתפח לעם ישראל בכנות, צריך ללמדם את יסודות התורה העיקריים, על יסוד אהבת תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל ולגירם כי: אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְתוֹרָתוֹ תְּנַאי חָשׁוּב בַּגִּיּוּר בָּאֱמוּנָה בַּשֵׁם בְּאֵין זֻלָּתוֹ זֶה הוּא גִיּוּר גָמוּר לְאַמֵּץ בְּהִירוּת הַחֲשִׁיבָה לֹא לִפִי חוֹק הַשְׁבוּת וְאַף לֹא כְּתַלְמִיד יְשִׁיבָה פֶּן תֵּהֵא זוֹ הִתְחַזּוּת. יִהְיוּ דִּבְרֵי רוּת כֹּל הָאֱמֶת לְדַת מּשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִדְבּוֹק בַּטּוֹב וּבָרָע ּבְכֹל עֵת לַגִּיּוֹר רַק אֱלֹהִים אֵל עַד אֲשֶׁר יִתְקַבְּצוּ בְהַר ה' כֹּל הַלְאֻמִּים בְּצֵל כַּנְפֵי שַּדַּי שָׁבְּחִי יְרוּשָׁלַיִם אֶת ה' הָלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן, כִּי בֵּרַךְ בּנָיִךְ בְּקִרְבֶּךְ.