הקדמה
מושכל יסוד במינהל תקין ואחת מאושיותיה המובהקות של רשות מנהלית היא החובה לנהוג בסבירות
1. כשנפרוט את העיקרון הזה לפרטים, נמצא בין השאר את החובה לפעול במהירות ראויה
2. משמעותה של החובה מתפרשת כפשוטה: חובה לפעול במהירות
3ובשקידה ראויה תוך זמן סביר
4. ולא זו בלבד, אלא על הרשות מוטלת חובה גם שלא לפעול מוקדם מדי
5.
חובתה של הרשות לפעול בשקידה ובמהירות ראויה מצאה לה מקום בספר החוקים של מדינת ישראל
6. אלא שלא פעם אנו נתקלים בעתירות נגד אחת מרשויות המדינה בטענה של שיהוי ניכר במעשי הרשות והיעדר שקידה ראויה בעבודתה
7, עד כי נדמה שכמעט אין בעבודת רשות ציבורית מוקדם, אבל יש מאוחר והרבה.
להלן נבקש לעמוד בקצרה על חובה זו של הרשות המינהלית לפעול בשקידה ובמהירות ראויה מנקודת המבט של המשפט העברי ולאור פרשת צו.
הזריזות כערך על במשפט העברי
אחת מן הקריאות הגדולות בעולמה של ההלכה היהודית היא הדרישה מן האדם לעשות את המוטל עליו בזריזות וביעילות ובלא השתהות. הזריזות נתפסת כנעלה שבתכונות האדם
8 וכיסוד כל המידות
9. הזריזות נלמדת מאברהם אבינו, שבמעשיו הפרטיים ובעבודת האל התנהל בזריזות. כך למשל נאמר בתורה לעניין הכנסת אורחים, שאברהם הזדרז לקיים אותה. שנאמר: "וירץ לקראתם" (בראשית י"ח, ג')
10. ולא רק בהכנסת אורחים, אלא גם כשנצטווה להעלות את בנו יצחק לעולה, הוא פועל בלא שיהוי, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית כ"ב, ג').
ומצינו בחז"ל אמירות בשבח הזריזות, כגון: "זריזין מקדימין למצוות"
11, "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". "חביבה מצוה בשעתה"
12. הנהגות אלה עניינן לזרז את האדם לקיים את עבודת האל
13. זאת ועוד. הזריזות תופסת מקום של
כבוד בהגות
14 ובספרות המוסר
15.
ודוק. לצד הדרישה לזריזות, הזהירו לא פעם חז"ל מפני החיפזון
16, שיותר משיש בו יתרון למי שפועל על פיו, יש בו מכשלה. כך למשל אנו מוזהרים
17: "הוו זהירין שלא לעשות דבר מעניינכם על דרך המהירות, אלא שהוא קלות ושטות, כי מן המהירות לא יצא דבר מתוקן לעולם, ובמתון יתקנו העניינים ויזדמנו הבקשות"
18.
צא ולמד עד כמה חשובה הזריזות בעולמה של הלכה
19, אלא שמתעוררת השאלה: האם יש לזריזות מקום במשפט הציבורי? או שמא תחולת החובה לנהוג בזריזות יש לה מקום רק בחיי הפרט?
הקודקס הראשון של המינהל הציבורי
ספר ויקרא מכונה בפי חז"ל "תורת כהנים", מפני שהוא מוקדש ברובו להוראות לכהנים כיצד לנהל את עבודת המשכן בתקופת המדבר ולימים בבית המקדש. הכהנים היו עובדי ציבור שהוסמכו לעבוד בקודש
20, ולמעשה היו החוליה המקשרת בין האדם לבין האל, שיועדה לעבודה ציבורית
21. לא נחטא אם נטען שספר ויקרא הוא התקשי"ר הראשון שנכתב למגזר הציבורי
22. ואכן, עיון בהוראות המקרא לכהנים עשוי ללמד
23 אותנו מהי תפיסת תפקיד נכונה של עובד הציבור, וכיצד ראוי לה לרשות מנהלית לנהוג
24. אחד ממאפייניהם המובהקים של הכהנים היה מידת הזריזות במילוי תפקידם, עד שנאמר עליהם: "כהנים זריזין הם"
25.
אחד המקורות לחובת הכהנים לעשות את מלאכתם בזריזות הוא פרשת צו, במילה הראשונה בפרשה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו', ב'). והנה מצינו שהמילה "צו" אינה שכיחה במקרא
26 ולכן נזקק המדרש לעמוד על משמעותה
27: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס".
לפי המדרש, מילת "צו" מורה לאדם המצווה שמשעה שנצטווה, וכל זמן שהציווי עומד בתוקפו, הוא חייב לפעול במהירות ובלא שיהוי. ונשאלת השאלה: מה טעם בהוראת זירוז זו אם ממילא הכהנים זריזים? התשובה לשאלה זו באה בדברי ר' שמעון, האומר שחובת הזירוז יש לה מקום כל אימת שמי שמצֻווה עלול להפסיד אם יקיים את המוטל עליו.
הזריזות כנדבך חשוב באישיות איש ציבור
אחת הדוגמאות הבולטות לזריזותו של מנהיג היא דמותו של משה רבינו, שנצטווה בערוב ימיו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך" (במדבר ל"א, ב'). כלומר, משימתו האחרונה של משה כמנהיג הייתה מלחמה בממלכת מדין, ועם סיומה עתיד היה משה לסיים את חייו. במצב דברים מעין זה היינו מצפים שיבקש לעכב מעט את היציאה למלחמה, כדי שירוויח עוד מעט זמן בחייו ובתפקידו כמנהיג.
תחת זאת, מספר לנו הכתוב שכינס משה מיד את הצבא וארגן אותו למלחמה בלא להשתהות. וזה לשון המדרש בעניין זה
28: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך', ואף על-פי שנתבשר בשורות מוות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז, 'וישלח אותם משה'".
במקום אחר אנו מוצאים לצד זריזותו של משה את זריזותו של דוד המלך, כששניהם מתחילים לבצע תפקידים ציבוריים, אף על-פי שביצועם המלא היה עתיד להתממש על-ידי הבאים אחריהם
29:
"דוד, אף על-פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה' (דברי הימים ב' ו', ט'), היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקדוש ברוך הוא 'אתה לא תבנה לי הבית' אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת. מנין? שנאמר 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' (דברי הימים א' כ"ב, י"ד). וכן משה. אף על-פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כי לא תעבור את הירדן הזה', אמר משה: אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט? מיד 'אז יבדיל משה'" (דברים ד', מ"א).
החכם מכל אדם, משיא עצה בספר משלי למלכים ולמנהיגים: "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב" (משלי כ"ב, כ"ט). לפי פשוטם של דברים, המקרא מבקש ללמדנו מהי התכונה החשובה של פקיד ציבור "מהיר במלאכתו"
30.
בתלמוד הירושלמי נקבע ש"בית דין זריזין הן"
31. באופן דומה, כשבא הרמב"ן לפרש את הביטוי "איש חיל", הנמנה עם תכונותיו של השופט
32, הוא קובע שאחת מתכונות איש חיל היא הזריזות. וזה לשונו
33: "והנה ייקרא במשפטים איש חיל החכם הזריז והישר. כלומר, כל מי שמבקש לדעת אם האדם הוא איש חיל, עליו לברר את מידת יעילותו וזריזותו".
ר' אליעזר פאפו (סרייבו-בוסניה, המאה הי"ח), בספר "פלא יועץ", כשהוא מנתח את אישיות איש הציבור, אומר
34: "ממונה על הציבור צריך שיפקח עיניו על עסקי ציבור בכל ליבו ובכל נפשו... וצריך שיהא זריז ומהיר במלאכתו מלאכת שמים, לא ישקוט ולא ינוח עד כי אם כילה הדבר. ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואופן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות". על איש ציבור להבין שעבודתו הציבורית היא מלאכת שמים, ולכן עליו לסיים את מלאכתו בזריזות ובמהירות.
גם הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, בבואו לסרטט את דמותו של האדם הראוי להנהגה, אומר
35: "באשר לא כל אדם מסוגל לזה, אלא מי שבטבעו הוא איש חכם ונבון וגם זריז במעשיו". הנצי"ב קובע כהנחת מוצא שהתפקידים הציבוריים אינם מתאימים לכל אדם מישראל ושאין כל אדם יכול למלא תפקיד ציבורי. לדידו, ראוי למלא תפקיד מעין זה הוא כל מי שיש לו כחלק מאבני הבניין הגנטי תכונת הזריזות.
ההתייחסות לשיהוי והעדר זריזות
אלא שמתעוררת השאלה: ומה אם מנהיג אינו פועל במהירות? ומה אם פעולותיו נעשות משיהוי ניכר או רק בעיכוב קל? בתלמוד הבבלי מצינו דיון בשאלת לשונו של הפסוק "וידבר ה' אל יהושע לאמר... תנו לכם את ערי המקלט" (יהושע כ', א'-ב'): מדוע נזכרת הפנייה ליהושע בלשון קשה, "וידבר", ולא בלשון רכה יותר, "ויאמר", המצויה בדברי הנביאים
36? ונחלקו חז"ל ביישוב שאלה זו. ונזכיר לצורך העניין שאנו דנים בו את שיטת מי שסובר שהטעם לדבר הוא: "מפני ששיהם". ורש"י מבאר את הדברים. וזה לשונו: "שלא הפרישם [את ערי המקלט] לאחר שחילקו [את
הארץ] מיד, [אלא] עד שנאמר לו מפי הקב"ה".
כלומר, הקב"ה דיבר עם יהושע בלשון קשה בגלל שפעל בשיהוי ולא בזריזות. בדרך דומה מצינו מדרש מרתק הדן בעניין שנות חייו של יהושע. וזה לשונו
37:
"אמרו רבותינו. כתיב ביהושע 'כאשר הייתי עם משה אהיה עימך' (יהושע א, ה). והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך', ואף על-פי שנתבשר בשורות מוות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז, 'וישלח אותם משה'. אבל יהושע, כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר: אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו. מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר: 'ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה' (יהושע י"א, י"ח). אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית? הריני מקצר שנותיך י' שנים. אמר שלמה: 'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום' (משלי י"ט, כ"א)".
מדרש זה מלמד כי יהושע היה צריך לחיות 120 שנה כמו משה רבנו, אבל חי רק 110 שנים, מפני שהשתהה ולא נלחם במלכי כנען מיד עם כניסתו לארץ ישראל. מכאן שהזריזות היא תכונה שנבחר ציבור אינו יכול לוותר עליה.
התחומים שנדרשת בהם זריזות יתר
נשוב לענייני פרשת צו. שלושה עניינים כוללת התורה בפסקה הפותחת במילה "צו": קורבן עולה (ויקרא ו', ב'), תרומת הדשן (שם, ג') ושמירה על אש התמיד (שם, ה'). ויש לתהות: מדוע דווקא עניינים אלו התייחדו ב"צו" המורה על הזריזות? דומה שעניינים אלו עוסקים בשלושה מיני עבודה שעושה עובד ציבור שיש עניין מיוחד לזרזו בהם יותר משאר עניינים. במה דברים אמורים?
קורבן עולה. ברוב הקורבנות המוקרבים על-ידי העם בבית המקדש, היה לכהן המקריב חלק, נתח מבשר הקורבן, כשכר עבודתו, מלבד קורבן עולה, שהיה נשרף כליל, ולכן יש צורך באזהרה מפורשת לכהן שלא ישהה את שריפת העולה. שלא יטעה הכהן ויסבור לתומו שאין צורך למהר ולהקריב את הקורבן, שהרי ממילא לא תצמח לו טובת הנאה מהקרבתו, ושלא יעדיף להקריב קורבן שתצמח לו טובת הנאה ממנו.
תרומת הדשן. עבודה זו היא מלאכה בזויה, מפני שהיא כרוכה במגע עם הפסולת שהצטברה על המזבח. זאת ועוד: היא נעשתה סמוך לעלות השחר, בשעה שהמקום כמעט ריק ממבקרים ואין מי שיעריך את עיסוקם של כהנים גם בדברים מטונפים.
אש התמיד. מצווה ש"האש על המזבח תוקד בו לא תכבה" (ויקרא ו', ה'). גם זו עבודה הנעשית מדי יום, שלא זו בלבד שהיא טכנית, אף אין בה כל חידוש, והיא מבקשת להוסיף אש על אש, סוג של עבודה שמהר מאוד יכולה להביא את העושה לשגרה שתכבה ותדכא את התשוקה וההתלהבות שהייתה בפעמים הראשונות שהכהן החל את עבודתו בבית המקדש. לכן ציוותה התורה לשמר את התשוקה הזאת.
עתה ברורה משמעות המילה "צו" בעבודות האלו, שכן מדובר בתחומים שאיש הציבור יכול לדחוק לקרן זווית בין משום שמפעולה מסוימת לא תצמח לו טובת הנאה (קורבן עולה) בין משום שמדובר בעניינים שלא רק שאינם מעלים את קרנו של איש הציבור, גם איש אינו יכול להעריך אותה, מפני שהיא "עבודה שחורה" הרחוקה מאור הזרקורים (תרומת הדשן), או משום הצורך למנוע את השחיקה בתפקיד הציבורי שיש בה כדי לפגוע באיכות העבודה (אש התמיד).
במקום סיכום
צא ולמד עד כמה גדולה וחשובה מעלת הזריזות בעולמה של הלכה, שכוחה יפה לא רק בחייו הפרטיים של האדם וכלפי קונו, אלא גם בעבודתם של איש ציבור או רשויות ציבוריות, המיישמים מדיניות או מתכננים תוכניות או מטפלים בפניות הציבור. ואולי זה גם הטעם למנהג לומר בתפילה לשלומם של מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, שהקב"ה ישלם שכרם. אולי כי רק הוא יכול לבחון ולבדוק עד כמה הייתה פעולתם זריזה וראויה.