(חוקת ע"ד) מה ראה שתקף את ישראל?
שבועיים חלפו והנערים החטופים, איל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער עדיין נעדרים. בינתיים הותר לפרסום שיודעים די בוודאות מי חטף אותם, אבל זה לא ממש עוזר כי כצפוי, החוטפים ירדו למחתרת. כוחות הביטחון משקיעים מאמצים ומשאבים עצומים בחיפוש החטופים, אבל משום מה לא נראה לי שבאמת למדו משהו מעצם החטיפה, ובטח שלא הסיקו שום מסקנה מגילויי השמחה הגדולה אצל הפלשתינים, ששמחו בתגובה לחטיפה. שעל כן נשמעים דיבורים על הפחתת הלחץ, כלומר צימצום החיפושים בחודש הרמדאן, כדי שלא להכביד עליהם בימי הצום. בכלל, אופייני מאוד לנו להשקיע מאמצים לצמצם את החיכוך עם ה"אוכלוסייה האזרחית" של אויבינו. אנחנו מצמצמים את החיכוך והם מנצלים זאת להתארגנות ולאגירת כלי הרג, כמו שהתגלה לאחרונה בחברון ובמקומות אחרים.
התוצאה של ההקלות
ההנחה שבבסיס המאמץ לצמצם את החיכוך היא שצריכים למנוע פגיעות מיותרות באזרחים. כמובן, גם בטוחים שאם לא נפגע בהם, הם לא יפגעו בנו. לכן ממש כדאי לצמצם את החיכוך למינימום, להקל עליהם ככל האפשר. וזה עוד לפני שדיברנו על הזכויות שמגיעות להם כבני אנוש ועל הארגונים שהדאגה לזכויות אלו היא כל עיסוקם. ומהמציאות שטופחת על פנינו שוב ושוב אנחנו מקפידים להתעלם, כך ששוב ושוב אנחנו נפגעים כתוצאה מההקלות שאנחנו דואגים להקל עליהם. ההתנהלות המוזרה הזאת התחילה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר שר הביטחון דאז הורה לצה"ל שלא להכנס למחנות הפליטים ברצועת עזה. שמירת המרחק ממחנות הפליטים נגמרה לאחר רצח משפחת ארויו הי"ד בידי מרצח שיצא ממחנה הפליטים ג'בליה והניח רימון בתוך הרכב שלהם.
ממשיכים לחלום
ומאז אנחנו רק משתכללים. עד שבשנים האחרונות חיילנו אינם מורשים להגיב כלל על התגרויות, כולל על ניסיונות לפגוע בהם באבנים המושלכות לעברם ולעבר אזרחים הנוסעים בכבישים. בעצם, זה תמיד היה כך, תמיד היו הוראות להבליג על זריקת אבנים, אבל חיילים מנוסים לא באמת הבליגו. אלא שלאחרונה, עם ריבוי המצלמות ובעקבותיהן ההעמדה לדין של חיילים שהגיבו בהתאם לצורך המבצעי, החיילים אכן מבליגים והתוצאות ניכרות בשטח; הפלשתינים צוברים ביטחון ומרשים לעצמם להתפרע בלי שום גבולות. וכתוצאה מכך כמובן גם העלייה בריבוי הנפגעים אצלנו. ולמרבה הצער, לא נראה שבצבא (או בממשלה) לומדים מהניסיון, שעל כן מתכוונים להקל את הלחץ מעליהם בימי הרמדאן. כמו שאמרנו ברשימה הקודמת: מעדיפים לחיות בחלום, לטפח את דמיונות השוא, על פני התמודדות הכרחית עם המציאות.
מקורה של הרגישות
ובאמת, לא צריכים להתאמץ מאוד כדי לראות שחיים בחלום; מספיק להסתכל על יחסם של הערבים עצמם למה שמכונה אצלנו "קדשי האיסלאם" מהרמדאן ועד המסגדים. הרי מלחמת יום כיפור פרצה בעיצומו של חודש הרמדן כידוע. אולי כי הערבים סמכו על כך שבתמימותנו נהיה רגועים בחודש הזה, שלא נעלה על דעתנו שדוקא במהלכו הם יתקפו. שלא לדבר על כך שבסוריה ובעירק, שם מוסלמים טובחים מוסלמים בלהט בלתי נתפס, לא יעלה על הדעת שתוכרז הפוגה בגלל הרמדאן. גם לא יעלה על הדעת שמסגד יהווה מקלט למישהו, כי לשום צד אין בעיה להחריב מסגד על יושביו, אם הוא מאוכלס באנשי הצד השני. שלא לדבר על יחסם לבתי כנסת. ורק אנחנו מגלים רגישות כל כך גבוהה לרווחתם של אויבינו. וכאמור, יסודה של הרגישות הזאת הוא בדמיונות השוא שלנו, כי להם עצמם אין את הרגישות שאנחנו מייחסים להם.
תוקף כי חשב שהוא יכול
בשלב זה לא נתייחס לברירניות של הרגישים למיניהם, של אלה המגלים רגישות לרווחתם של האויבים ובו בזמן מגלים אטימות מוחלטת למצוקתם של האחים; במקום זה ננסה להבין היכן טמון שורש הטעות של הרגישים אצלנו. בפרשת השבוע מסופר על אחת מההתקפות הרבות שהותקפנו (במדבר כא): [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. דיברנו על כך בעבר לא אחת ולכן לא נאריך כעת, רק נזכיר שהוא תקף בלי שום התגרות מצידנו, פתח במלחמה רק מפני שחשב שיש לו הזדמנות לפגוע בנו. והרי מאז, לכל אורך ההיסטוריה, זו המציאות שעימה אנחנו נאלצים להתמודד; תוקפים אותנו בכל פעם שחושבים שיצליחו לפגוע בנו. שלא לדבר על מצבים שבהם חושבים שגם ירוויחו מזה משהו. והמציאות הזאת לא השתנתה עדיין.
אויב הוא אויב
השבת הזאת מיוחדת בכך שיש לה שלוש הפטרות, שלושה פרקים מספרי הנביאים. אומנם בבית הכנסת קוראים רק הפטרה אחת, אבל המסרים האקטואליים של הפרקים האחרים ששייכים לשבת זו, אינם מתבטלים עקב כך. ההפטרה שקוראים בבית הכנסת שייכת לראש חודש שחל בשבת והיא פותחת בפסוק (ישעיהו סו): [א] כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, וְאֵי זֶה מָקוֹם, מְנוּחָתִי: ומכיוון שגם למחרת חל ראש חודש, שייכת לשבת זו גם ההפטרה של שבת ערב ראש חודש, הפותחת בפסוק (שמ"א כ): [יח] וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד, מוֹשָׁבֶךָ: ומלבד שתי אלה יש כמובן את ההפטרה ששייכת ישירות לפרשת השבוע, והיא מספר שופטים פרק יא. שם מסופר על מלחמה שיזמו בני עמון נגד ישראל, שלא היה להם מנהיג שינהל את העניינים בכלל ואת המלחמה בפרט.
משא-ומתן עם אויב
זקני העם פונים אל יפתח הגלעדי ומבקשים שיקח לידיו את ההנהגה; הוא מתרצה בתנאי שמדובר במינוי קבוע והם מסכימים. הפעולה הראשונה שהוא עושה היא להתפלל: [יא] וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, לְרֹאשׁ וּלְקָצִין; וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו, לִפְנֵי ה', בַּמִּצְפָּה: אחר כך שולח יפתח אל
מלך בני עמון לברר מדוע הוא יוזם מלחמה נגד ישראל. [יג] וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: מלבד המחוזות הנזכרים כאן, כי מדובר במחוזות שממזרח לירדן, הטענה הזאת מוכרת לנו היטב. גם נגדנו טוענים שלקחנו ארץ של עם אחר ודורשים שנחזיר לו אותה בשלום... ההבדל הוא שיפתח ניהל את המו"מ על בסיס מה שמסופר בפרשת השבוע שלנו (בפרקים כ וְכא) ולכן היה בטוח לחלוטין בצדקת טענותיו.
מדיבורים למעשים
יפתח שלח את תשובתו למלך בני עמון, תשובה שעיקרה הטענה שלא לקחנו כלום מבני עמון אלא ממי ששלטו אז בארץ שאתה טוען שהיא שלך. מעין הטענה שאנחנו יכולים לטעון (ולא טוענים) כבשנו מהירדנים ולא מהפלשתינים שבכלל עוד לא ידעו שהם קיימים. אבל מלך בני עמון בשלו, הארץ הזאת שלי ואם אתה רוצה שלום אתה חייב להחזיר לי אותה. יפתח לא המשיך במו"מ. הוא ידע שצריכים לחתור לשלום ולכן פתח במו"מ, אבל גם ידע שעסקה הוגנת זה כאשר עבור שלום משלמים בשלום. ומי שמתעקש לקבל תשלום אחר תמורת שלום, מבקש בעצם מלחמה וזה מה שיקבל: [לב] וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: [לג] וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הכניעה הזאת של האויב, היא, ורק היא, מביאה שלום.
ניגודיות קיצונית
כאמור, בבית הכנסת קוראים השבת את הפטרת ראש חודש; את הסיפור של יפתח קוראים כאשר ראש חודש לא יוצא בשבת פרשת חוקת. והנה, המסר של הפטרת ראש חודש מתאים להפליא לשוני המופלג שבין ההנהגה של יפתח ובין ההנהגה שלנו. את הפסוק שפותח את ההפטרה ציטטנו כבר. בהמשך מוכיח הנביא את ישראל על שהולכים בשרירות לבם ואינם דבקים בה' יתברך: [ד] גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: אבל הרי ה' בחר בנו והבטיח שבסוף הוא יביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה, אז המצב הזה של ריחוק הדדי בינינו ובינו לא יכול להימשך בלי סוף. לכן הוא מבטיח שאחרי כל המשברים יבואו זמנים חדשים: [י] שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ:
תהליכים של אחרית הימים
הנביא ממשיך בתיאור תהליכים עתידיים שהיום הם כבר הווים: [יד] וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו: [טו] כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ: [טז] כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה': [כ] וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה': וההפטרה השלישית ששיכת לשבת זו, הפטרת "מחר חודש" גם היא מבטיחה שלמרות כל הקשיים העכשוויים ההתחדשות בא תבוא. כי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לשוב לדרך שמתווה לנו התורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט, הדרך של חֻקַּת הַתּוֹרָה. ואז, בלי ספק נזכה מיד לקיום הנבואה שבסיום הפטרת השבת: [כג] וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':
כי אכן, הפתרון היחיד הוא משיח בן דוד.