כאשר אנו צופים בשידור ספורט כלשהו אנחנו נתקלים לרוב בשדר ופרשן.
השדר מתאר לנו את האירועים המתרחשים במגרש, ונותן מבט על הנעשה מסביב לאצטדיון, ואילו הפרשן אמור לספק לנו תובנות אשר האדם הממוצע אינו שם-לב לכך, או לא מודע לו.
השדרים רובם באים מעולם העיתונות והאקטואליה ששם אירוע רודף אירוע, ולעוצמת הקול יש חשיבות מרבית כדי להעביר את ההתרחשות לצופה הסביר.
הפרשנים מתחלקים לשתי קטגוריות: אלו שבאים מעולם העיתונות, ואלו שבאים מתחום המשחק אותו הם מסקרים.
1: אלו שבאים מעולם העיתונות יודעים להסביר מהלכים אשר הצופה הסביר לא תמיד שם לב אליהם, וזאת כתוצאה מקריאה של חומר עיוני תיאורטי בתחום אותו הם מסקרים.
למשל,
אביב לביא, עפר שלח, שגיא כהן, רונן דורפן.
2: אלו שבאים מעולם המשחק יודעים לרוב להסביר דברים שהם מעבר לקריאת חומר עיוני כגון: מה קורה בחדר-ההלבשה, איך מגיבים השחקנים להוראות המאמן, מה מאפיין קבוצה מסוימת (זאת בנוסף לתיאור המהלכים המקצועיים).
למשל, אריה מליניאק, אייל לחמן, מוטי איווניר,
שלמה שרף,
פיני גרשון.
רבים מן הצופים מתגוללים על השדר יורם ארבל והפרשן דני נוימן מהסיבות הבאות:
א: נוימן מסביר דברים שהצופה הסביר רואה על כר הדשא, ולא מוסיף לו שום-דבר מעבר לכך.
כלומר: הוא לא מעשיר את הצופה בשום-דבר, ובכך למעשה מועל בתפקידו.
ב: ארבל מתייחס אל המשחק בקלילות, מבלי להתעמק יותר מדי.
כלומר: הוא לא מנסה להבין מה מתרחש על המגרש, איך ממוקמים השחקנים, מה חושב המאמן באותו רגע.
בכך הוא יוצר תחושה שמדובר בפעילות פנאי לא -מחייבת כגון: צפייה בסרט קולנוע, הצגת תיאטרון, רכיבה על אופניים או משחק גולף.
לעומתו השדר מאיר איינשטיין חי את המשחק עד כדי-כך שהוא בקיא בפרטים ויכול להסביר מה קורה בכל שלב נתון (דבר המלווה לעיתים בזעקות שבר היסטריות המפריעות למהלכו התקין של השידור).
ניתן לראות כי השדר והפרשן אמורים להשלים הזה את זה.
כך בעוד השדר עושה את כתבת הצבע, הפרשן אמור לספק תובנות כדי שלצופה הסביר יוכל לראות את התמונה המלאה.