בשעות אלו כשמבצע "צוק איתן" נמצא במצב של לא לבלוע לא להקיא, לא ניצחון לא תבוסה, כן לשוב לגוש חוטף עזה, מפחיד לשוב לגוש - מסתמן הקורבן העיקרי של המערכה הזו: יהדות התפוצות, והאמונה בפתרון האוניברסלי לבעיית היהודים.
רוג'ר כהן, אחד מבעלי טור בניו-יורק טיימס הפחות אוהדים לישראל, מסכם את רשמיו מביקורו בלונדון במהלך המבצע. הזעם על-אודות ההרוגים הרבים בעזה מגיעה לממדי קדחת, אומר רוג'ר כהן, אך הפעם מגמת הזעם פונה משנאת הציונים לשנאת היהודים. התקפות על יהודים ומוסדות יהודיים הם מעשה של קיצונים, אבל הזעם על ישראל, ובהמשך על יהודים, הולך ומתעצם. הרעיון שישראל נאלצה לעשות מה שעשתה מתוך הגנה עצמית נחשב מתועב, ואין סליחה ומחילה על הרג ילדים. באירופה האנטישמיות החבויה מתאימה עצמה לשיח העדכני, ולכן מופיעה מחדש בעיקר בשיח השמאלי-אוניברסלי. לחושבים נכונה מתברר כי מותר, אפשר וצריך לתת דרור ליצרים האנטישמיים בשיח אלים ופוגעני, ואיש לא מוכיח אותם. בגרמניה יש קריאות כדוגמת "ישראל: רוצחת נאצית", "יהודון יהודון חזירון, צא החוצה והילחם", השלכות של בקבוקי תבערה לעבר בתי כנסת, אזכור של תאי הגזים, ושאגות תהילה להיטלר. אירופה הרשמית מוחה חלושות ואומרת כי הדם קופא בוורידים, ובאותה עת ממשיכה לשפוך שמן למדורת האנטישמיות בהצהרות אודות ה"טבח" בעזה. רוחות הרפאים הזדוניות מתעוררות נגד היהודי המתגונן, כאילו האשמת היהודים בפשעי הנאצים מכפרת על פשעי הנאצים. הצגת הפלשתיני כקורבן מסכן מתקבלת יפה, בעוד שהיהודי החמוש והמתגונן הוא תועבה. הפעולה בעזה מאחדת את כל פלגי האיסלאם לכדי תנועה אנטישמית נרחבת, והביטחון של היהודים בזכות קיומם באירופה הולך ומתערער.
בארצות-הברית, לפחות לפי שעה, מרבית הדעות הן הפוכות - השטן הוא חמאס, והשוליים האנטישמיים הקיצוניים צרים הרבה יותר. אך בקרב הדור הצעיר החשוף לתקשורת החברתית יש מהפך זוחל, כך שמעמדה של ישראל וזכותה להתגונן הולך ומתערער. עזה נתפסת כבית סוהר גדול לקורבנות הפלשתינים, דבר המצדיק את האלימות, וחוסר נכונותה של ישראל להקים מדינה פלשתינית בגדה המערבית היא הוכחה לצדקתם. התחושות הללו אינן נשארות מוגבלות לציונות: גילויים אנטישמיים מובהקים מתחילים להתפשט גם לעבר הקהילה היהודית כגון ציור של צלבי קרס על בתי כנסת והשחתת כלי רכב בגרפיטי של HAMAS.
מפלגות ניאו-נאציות זוכות לעדנה
תמונת השער של השבועון ניוזוויק, צילום נערה יהודייה העומדת ליד מזוודה בגוונים הלקוחים משנות השואה, היא התוצאה של התעצמות האנטישמיות. הפגנות נגד ישראל בצרפת הפכו לאינתיפאדה אנטישמית, אומרים יהודים שהתבצרו בבית כנסת, בעוד ההמון השואג משליך בקבוקי תבערה ומנסה להתפרץ כדי לעשות בהם שפטים. השלטים "מוות לישראל" (זה בסדר, זה מובן, זה סביר, ואפילו לא מחייב מילה ממנהיגות צרפת) התחלפו במוות ליהודים, (זה לא כל כך בסדר). הגם שמרבית היהודים משתייכים לפלגים השמאליים של הפוליטיקה, ורבים מהם מתנגדים למדיניות ההתנחלות ותומכים קולנית בהקמת מדינה פלשתינית, אין לכך שום השפעה. כשישראל מותקפת מילולית, היהודים מותקפים בגופם. נסיונם של היהודים להציג את שנאת ישראל כנפרדת משנאת יהודים מתנפץ אל סלע המציאות. היהודים מוצגים כעם היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, הכפשות הבלתי פוסקות של ישראל כנאצית או כמדינת אפרטהייד, והאשמת הלובי היהודי אדיר-הכוח כשולט במדיניות החוץ האמריקנית - כולם סימנים מובהקים של שנאת יהודים באשר הם יהודים. אנטישמיות איסלאמית התבטאה היטב בעינוי ורצח של אילן חלימי, שבהם היו מעורבים 28 יודעי דבר שאיש מהם לא חשב להתקשר למשטרה, ולו בעילום שם. התקשורת החברתית שופעת תצלומי מועל יד מדגם הקנל, המצאתו האנטישמית של הבדרן דיידונה, אל מול בתי כנסת ומוסדות יהודיים.
ולא רק באלות ובקבוקי תבערה ומועל יד של שנאה. סדרת מעשי-רצח של יהודים בצרפת ובבלגיה - למעשה הוצאות להורג ברובי סער שהמדינות בעלות החוקים המגבילים ביותר על נשיאת כלי ירייה אינן מצליחות למנוע מן הג'יהאדים המוצהרים. מפלגות ניאו-נאציות מובהקות זוכות לעדנה, ובהונגריה דרש אחד ממנהיגי ג'וביק לקבל רשימות של יהודים הונגריים על תקן של סכנה לציבור. בצרפת, הונגריה ובלגיה לא יעז יהודי להלך עם כיפה. במלמו, שוודיה ארץ הסובלנות, 60 אירועים אנטישמים בשנה ופצצה בבית הכנסת בעבר הקרוב. אפילו אדם מתון כג'פרי גולדברג, אחד העיתונאים המצוטטים בעולם, מגיע למסקנה שהזמן לעזוב את אירופה הולך ואוזל.
ואכן, שליש מן היהודים היו מוכנים לעזוב כבר לפני שנה, ועכשיו, בעת מבצע "צוק איתן" - הרבה יותר. יהודי אירופה מודים כי הדמוקרטיות אינן יודעות להתמודד עם טרור. קרוב לאלפיים יהודים עלו לישראל בשלושת החדשים הראשונים של השנה האזרחית.
יש מוטיב באמת מקפיא דם החוזר ומתנגן בביקורת על פעולת צה"ל בעזה - התאווה לדם יהודי. יחס ההרוגים בין ישראל לעזה הוא 1 ל-30. מבחינת התקשורת האנטישמית זהו יחס בלתי מידתי. כדי להצדיק את מלחמתה של ישראל, על יותר יהודים היה למות. "כיפת ברזל" הייתה אמורה להיות מחוררת, והמרחבים המוגנים - עשויים מקרטון רטוב. הטילים של חמאס הם קפצונים, כיוון שלא הרגו די יהודים. לחמאס אין לוחמים מתים, כולם אזרחים, כי לא נהרגו מספיק חיילים יהודים כדי להוכיח את קיומו של טרור החמאס. גם אלף ההרוגים של האינתיפאדה אין בהם די, כי הם לא מאה אלף, או מיליון, או ששה מיליון, ובכל אופן היא מוצדקת כי היהודים כבשו את פלשתין. הטענה העיקרית של כל ארגוני הסיוע לעזה היא שבישראל לא נזרע הרס בדומה לעזה, לא נקברו מספיק יהודים מתחת להריסות, כלכלת ישראל לא נפגעה מספיק והנשק שאמריקה מספקת לה כדי לשמור על עליונותה צריך להיות מסופק גם לאויביה. כל הטענות האלו הן תאווה מוצהרת לדם יהודי באשר הוא יהודי, בכל מקום ואתר.
הגדיל לעשות פיטר ביינרט, אחד האנטישמים היהודיים הרהוטים ביותר, שקיבל על עצמו להרוס את טענת "מה אתה היית עושה לו ירו בך טילים". האהדה של אמריקה לטענה זו נובעת מן המוסר הירוד של אמריקה שיצאה לסדרה של מלחמות אחרי אסון ה-11 בספטמבר. ישראל הפוגעת בערבים היא תמונת ראי של אמריקה הלבנה היוצאת למלחמה בעירק ובאפגניסטן בעיקר נגד האזרחים. המלחמה נגד הטרור היא מלחמה בלתי מוסרית מטבע ברייתה, טוען ביינרט, כיוון שלטרור יש צידוק מוסרי בהיותו מייצג אוכלוסייה מושפלת.
מה שביינרט ושאר האנטישמים היהודיים מנסים לעשות הוא למנוע את הפניית כל ההאשמות נגד ישראל - אליהם. כדי להציל את עצמם ואת מעמדם, דורשים היהודים האנטישמיים להכיר בבידול בינם לבין ישראל, בינם לבין אמריקה המתגוננת, ולבצר את מעמדם המוסרי בממסד האנטישמי/האנטי-אמריקני הכללי. אלא שהניסיון מוכיח כי גם אמצעי קיצוני זה אינו מועיל. בסופו של דבר הם חולקים אותו גורל, וכשיצליחו להרעיל את האווירה נגד ישראל, ימצאו עצמם נחנקים מאותו רעל.
חמאס קיבל עידוד רב מן ה"קהיליה הבינלאומית" עד כדי כך שבכוונתו לחדש את האש. תגובתה הצפוייה של ירושלים תייצר גל הדף של אנטישמיות מחודשת, כזה שאולי יכריע את הכף של יהדות העולם, וקודם כל יהודי אירופה, ויביא אותם להכרה כי זמנם עבר, בדיוק כמו זמנם של הנוצרים תחת שלטון דאע"ש. נחשול האנטישמיות ששוחרר עם מבצע "צוק איתן" לא ייסכר עוד, והיהודים שכה השתדלו לבדל את עצמם מישראל, ימצאו כי לבסוף כולנו עם אחד, ורק ביחד נוכל להתגונן בפני הכורת.
