ואינני מדבר על אלה שדורשים להסדיר, אל מול אלה שמצדדים בלהחדיר, ואחרים שמציעים להמטיר, כל אלה מושגים שאינם מדברים אלינו, אנו לא מוסמכים לדון בשיטות העבודה, אנו מעוניינים בשוּרוֹת התחתונות, אנו לא מקבלים מצב שיורים עלינו כדורים או רקטות, אנו לא מקבלים מצב שמרצחים יוצאים לנו מהאדמה, ובמבצע הזה אומנם הגענו להישגים פנטסטיים אך לא קיבלנו לצערנו תשובות מלאות לציפיות שלנו בעיקר בהיבט ההתקפי הרקטי של האויב.
שילמנו המון, רבים מאתנו ששילמו בחייהם, בבריאותם, שילמנו סבלנות, שילמנו תמיכה בתהליכים איטיים שתוארו כתהליכים מרובי שיקול דעת, שילמנו בספיגה, קיבלנו גם המון, אך חלק מהסחורה לא קיבלנו, ביום החמישים, כמה שעות לפני הפסקת האש עדיין נורתה אש לתל אביב והרצליה, עשרות פצמרי"ם שוגרו לחבל אשכול, אחת מהן הייתה גם קטלנית.
ברשותנו אחד מהצבאות החזקים, המושקעים והמאומנים בעולם, הצבא לא אחראי על השלום ולא אחראי על רגיעה, הוא אחראי על מצבי מלחמה, ובייחוד על ניצחון במצבי מלחמה ובמשך 50 יום עם עליונות אווירית מוחלטת, בצד הישגים ענקיים, לא הצלחנו לשתק מקורות ירי פרימיטיביים, ולא רק שלא הצלחנו לשתק, נראה שלא הצלחנו להוריד במאומה את כוח האש הזה (על-פי מבחן של קצב שיגורים ביום).
בסיכול מנהרות הייתה הצלחה ניכרת עם מחיר אנושי כבד בצדה, אם כי ייתכן שהיה כשל מודיעיני בהערכת משמעות האיום, בהגנה מפני תקיפות קרקעיות / ימיות הייתה הצלחה רבה, בהגנה מפני הרקטות הייתה הצלחה משמעותית ברקטות ארוכות הטווח (יחסית), אך בבלימה משמעותית של כוח האש ההתקפי הרקטי, כלומר השבתת מקורות הירי הרקטי (ולא רק ההגנה מפניהם) נחלנו לצערי כישלון.
והשאלה הגדולה עמה הולך הצבא לקדנציית רמטכ"ל הבאה היא מדוע כשלנו ביכולת שלנו לנטרל את היכולת ההתקפית הרקטית, על-אף העליונות האווירית, וכיצד אנו משנים את התמונה הזו לקראת העימותים הבאים, וכיצד אנו עושים זאת עם מגבלות, אולי משמעותיות בעליונות האווירית.
- האם אין פתרון התקפי אווירי לבעיית המשגרים והרקטות?
- האם פתרון קרקעי היה משפר את המצב, ועד לאיזו רמה?
- האם גורמי משפט היו "אחראים" לכך שקני ירי משמעותיים ורבים מידי לא הושמדו מחשש לפגיעה באזרחים?
- האם ראש הממשלה ושר הביטחון בלמו את הצבא?
- איך תיאר הצבא טרם מבצע את מצב הכשירות הרקטית של החמאס 50 יום לאחר תחילת הקרבות, בהנחת עליונות אווירית מוחלטת, ומה המרחק בין ההערכות של הצבא לבין המצב בפועל?
- מה אנו עושים על-מנת שבסיבוב הבא המצב ייראה משמעותית אחרת?
המבחן הנוכחי היה בתנאים צמר גפן, חופש גדול, חופש אווירי גדול ומוחלט, ראשי נפץ אויב קטנים יחסית, מה שקשה לומר על ראשי האויב עצמו, טכנולוגיה רקטית ענתיקה, והשאלה הנשאלת בכל ראש יהודי בריא, היא היכן היינו אם היכולות שלהם הייתה יותר גבוהה, והיא ודאי תהיה כזו, ודאי יש לנו חזיתות אחרות עם יכולות אויב גבוהות יותר.
לא, לא היינו בסכנה קיומית, אנו רחוקים משם, אנו עם חכם ולומד, אנו גם עם קשה עורף, עשרות הנופלים, מאות הפצועים, עשרות אלפי החשופים שנים לירי בטווחים הקרובים השונים, וכל עם ישראל, מודים לממשלת ישראל ולצבא ההגנה לישראל על פעולותיהם, משבחים אותם על ההצלחות אך לא מסתירים את תחושת ההחמצה, ולא במסגרת מאבק פוליטי או התנגחות מפלגתית אלא על-מנת שמיד מחד בבוקר יתיישבו הצוותים יבצעו את התחקירים, יפיקו את הלקחים, ומשם תשונה תורת הביטחון, ישונו השיטות והתפיסות, על-מנת שלא ניתפס אפילו לא עוד פעם אחת עם המכנסיים למטה בהיבט שאיפשר לשכנינו הרצחניים לירות בנו רקטות במשך 50 יום ואנו לא הצלחנו להשבית לחלוטין או אפילו בצורה ניכרת את מקורות הירי האלה לאורך כל אותה תקופה.
ובל יקפוץ לנו העייצעס געייבער התורן עם הקשקוש שמלחמות מסיימים על יד שולחן המו"מ, אנו מבלבלים יותר מידי בין תפקידי הצבא לבין תפקידי המערכת הפוליטית, הצבא חייב לנצח בכל התחומים ובכל המישורים ניצחון צבאי, ועל המדינאים לתת לו את כל הכלים לעשות כן, בכל מקום בו הצבא לא מנצח, גם המדינאים ייכשלו. בייחוד באזורנו עם אויבים צמאי דם, עדיף להגיע לאותו שולחן מו"מ אוטופי כאשר עיקרנו צבאית את כלי המלחמה של האויב מהיסוד ועד הטפחות, ולא במצב שביום החמישים היכולת הרקטית של האויב נראית ממש כמו ביום הקרבות הראשון.