שבת שלום קהל קדוש
עֶרֶךְ הָאָדָם
אֵין עֶרֶךְ לְחַיֵּי אָדָם אֶצֶל שׁוֹפְכֵי דָּם
וְחוּשׁ הַצֶּדֶק אֶצֶל אֲצִילֵי עוֹלָם נָדַם
וְיֵשׁ שׁוֹפְטִים רַק לְתִפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה
וְהָמוֹן חוֹגֵג עַל הַדָּם בְּשִׂמְחָה וְדִיצָה
אַךְ אַתָּה מְצֻוֶּה לִשְׁמוֹר עַל צֶלֶם אָדָם
גָּם לְאֶלֶה הַתֶּאֱוִים לַדָּם
בְּרַם לְכַךְ בָחַר בָּנוּ אֵל לִהְיוֹת לוֹ לְעָם
וְצִוָּנוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים לְהַעֲמִיד שָׁם
לִשְׁפּוֹט צֶדֶק וְלָרָם לֹא לְהַכִּיר פָּנִים
לְבַל לִנְהוֹג בַּמִּשְׁפָּט מִנְהָגָם שֶׁל גוֹיִים
וְאֶצֶל לוֹחָמֶנוּ רוּחַ חֶמְלָה תֵּהֵא שׁוֹרָה
הָעוֹנְשִׁים בְּטֶרֶם אַזְהָרָה
ממשל ומשפט
שׂוֹם תָּשִׂים עליך מלך, אשר יבחר ה' אליך בו. מִקֶרֶב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. (יז/טו) משה בדברו אל העם הקדים בפרשת שופטים את השופטים על המלכת מלך.
ואם לשים מלך אזי שלא יהיה נכרי שלא מבני אחיך. משה בכך בקש לחזק את העם את התורה וקיום חוקיה ומצוותיה, לכן הצו הראשון שהטיל הקב"ה על המלך בשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים.(יז/יח) ללמדך שהמלוכה צריכה להיות מושתתת על חוקי התורה. כי אין קיום לממשל בלי משפט. זאת אנו רואים במדינות סביבנו כשהשליטים פורקים עול ולחוק ולמשפט אין ערך אצלם, רוצחים בשם אלוהיהם בלי משפט.
התורה מנבאת להם כי סוף משטרם לְהִכָּחֵד. ממשל ומשפט הם תמיד צמודים בצורה עקבית בתורה, הם מחוברים ואין להפריד ביניהם.
רש"י מסביר את הביטוי את משנה תורה(יז/יח) שמדובר בשתי תורות (מִשְׁנֶה במשמעות שתיים), תורה אחת שהיא מֻנַּחַת בבית גְּנָזָיו (של המלך) ותורה אחת שנכנסת ויוצאת עמו. זאת כדי שלא יסור מן המצוה וכך נאמר: והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו לשמֹר את כל דברי התורה הזאת ואת הָחֻקּים האלה לעשותם.(יז/יט) אומנם הוא מלך אך איננו מעל לחוק, לכן ממשל שאיננו נשען על חוק סופו שלא יתקיים.
לכן חובה על המלך: ולבלתי סור מן המצוה- לפי רש"י: אפילו מצוה קלה של נביא -הַכַּוָּנָה לשמואל הנביא, בדברו אל שאול המלך על שהפר מצות מחה זכר עמלק וחס על צאנו ובקרו ובכך נגזר דינו של שאול והמלכות נקרעה ממנו וניתנה לדוד. הפסוק האומר: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אליך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך, כדי שיהא דבוק אל ארצו ואל נחלתו. ואם תשים מלך לא מבני אחיך הוא:
ישיב את העם מצרימה (יז/טז) בשאלת המלכת מלך על ישראל הַתַּנָּאִים לא ראו צורך בכך. וזה גם עולה מדברי שמואל אל העם: וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו: תְּנָה לנו מלך לְשָׁפְטֶנוּ. (שמואל ח/ו) והלא משה כבר אמר שיש מלך לישראל ה' מֶלֶך ה' מָלַךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וַעֶד. למרות רצונו של שמואל הנביא אמר לו הקב"ה: שמע בקול העם... כי לא אֹתְךָ מַאֲסוּ, כי אותי מאסו מִמְּלֹךְ עליהם (שמואל ח/ז) והוא המליך את שאול: שתואר על-ידי התורה כך: בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה, גָּבֹהַ מכל העם. (שמואל ט/ב).
הרמב"ם, שלא כדעת התנאים צִדֵּד בהמלכת מלך כצו מן התורה: שום תשים עליך מלך. וכך פותח הרמב"ם בספרו את "הלכות מלכים ומלחמותיהם" ומנמק: שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך כי נאמר: שום תשים עליך מלך. להכרית זרעו של עמלק, שנאמר: תמחה את זכר עמלק ולבנות את בית הבחירה . המסקנה המתקבלת מדבריו היא: כשם שאין לבטל מצות מחה זכר עמלק ואת בנית בית הבחירה אין לבטל: שום תשים עליך מלך.
לֹא תִּלְמַד לַעֲשׂוֹת כּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם
בשלב זה אנו יודעים שישראל עומדים בפני כניסה לארץ, לכן דברי משה אל העם בעת ההיא הם שינון של דברים שכבר אמר אותם מפי הקב"ה לעם בּשְׁלֹשֶׁת הָחֻמָּשִׁים שמות ויקרא ובמדבר וכי ספר דברים אינו אלא תזכורת למה שכבר נאמר. כאמרו הדברים נאמרים בסמוך לכניסת ישראל לארץ ישראל בהנהגת יהושע.
בְּיָדְעוֹ מה הן תועבות הגויים, משה, קם ומזהיר את העם בבואו לשם: לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם (יח/ט) (עמי כנען).
רש"י בהתייחסו לאזהרה זו אומר: לא תִּלְמַד לעשות, אבל אתה לָמֵד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מְקֻלְקָלִים ולהורות לבניך: לא תעשה כך וכך שזה הוא חֹק הַגּוֹיִם. למשל מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. (יח/ט) משה מזהיר את ישראל, שלא יעשו כמעשי הגויים כי רק מפני מעשיהם, ה' אלוהיך מוריש אותם מפניך.(יח/יב).
הרמב"ם נוקט עמדה חדה וברורה בעניין זה וְשׁוֹנָה מדעת ארחים, כי הוא מכיר את הטבע והאחריות של האדם לְקַיְמוֹ ודוחה כל ניסיון לתת משמעות למעשים אשר כאילו הם מעל לטבע, שמנסים אותם עושי הכשפים, כאילו הם יודעים את הנעלם, הם מעלים כביכול נשמות מן האוב, ומעבירים מסרים לקב"ה באמצעות המתים כפי שנאמר: ודורש אל המתים כמעלה מתים הרמב"ם מתיחס לנושא זה בספרו משנה תורה בפרוש המשנה-מסכת "עבודה זרה" ובתשובותיו ואיגרותיו אומר כך: "ודברים האלו כולם דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהם עובדי-כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהו (ילכו) אחריהם.
ואין לישראל, שהם חכמים ומחכמים, להימשך בהבלים אלו. והלא נאמר: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.(במדבר כג/כג)" מדבריו ניתן להבין כי הוא מתייחס למאמין בדברים אלה, כסָכָל וחסר דעת. כי נאמר: תמים תהיה עם ה' אלוהיך (יח/יג). ויש להשיב לאתאיסטים שאינם מאמינים בקיומו של האלוהים, כי הם ממירים את אֱלֹוהַ כל הבריות וכל התולדות באלוהים אחרים בבלי דעת בתודעתם כמעוננים ועובדי כוכבים ומזלות ומנחשים.
מנהיגות טובה לא תחשוש מְבִקֹּרֶת
כשהמנהיגות מקימת את יסודות הממשל התקין, מסוגלת לקבל בקורת עליה. מבנה הממשל עומד על ארבע רגלים על החוק ומשפט קרי התורה. ועל ראית הנולד קרי הנבואה שכוללת בקורת ותוכחת הנביא. ועל הממלכתיות קרי המלכות. ועל יכולת הָהַבָּעָה בקול עָרֵב קרי השירה. אלה הם ארבע היסודות. כאן עושים אנו שימוש בספרה ארבעה שחוזרת במקורות פעמים רבות: ארבע לשונות גאולה. ארבעה בנים שבהם דברה תורה, ארבע כוסות בליל הסדר, ארבע אותיות שם הויה.
גם מתקן העומד על ארבע רגלים יציב הוא ואיתן. מתוך ארבעת היסודות שמנינו יש שניים שנוגעים למושג המודרני ביקורת על המנהיגות. היא הנבואה על-ידי אלה שרואים את הדברים נכוחה והם מתריעים ומבקרים את המנהיגות, אין חשש שדבר זה יחליש את כוחנו לעמוד בפני צר ואויב. כך נהגו נביאי הזעם ישעיהו, ירמיהו ואחרים ללא רתע, הם הוכיחו את מנהיגי העם ללא חת. זאת כמשה אדון הנביאים, וגדול המנהיגים, עשה אבחנה בין תפקיד הנביא לתפקיד המנהיג. לא חסך שבטו מישראל, אך גם נהג בבקרת עצמית בטרם נדרש לכך, זה היה בסיום הקמת המשכן. משה מסר דין וחשבון מלא על הכסף והזהב שנתרם להקמת המשכן מיוזמתו.
ובענייני דיומא יש לאמר כי הביקורת חיונית לא לשם ניגוח פוליטי אלא ענייניות על דרך קבלת ההחלטות במלחמה בחמס. הביקורת צריכה להצביע על הדרך הנכונה שהממשלה ידעה עליה ולא פעלה לפיה. בכל מקרה הבקורת דרושה למניעת כשלון ולא לשם בקורת לשמה. המבקר צריך להצביע על מהלך להצלחה מוכחת ידועה שלא ננקטה. ומעל לכל כפי שכבר נאמר לא פעם, אין לתת לאויב כלי נגוח דרך הביקורת . ואל תהא חכם לאחר מעשה.
מן הראוי לאמץ גם את דברי הכהן אל העם בקרבם אל המלחמה שאמר: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אך ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.(כ/ג) אבל גם לא שכח הכהן לומר עוד: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.(כ/י) והיה ולא תענה לקריאת השלום: ועשית מלחמה וצרת עליה.(כ/יב) בדרך זו נסגרת האופציה של
פשעי מלחמה. שרק סומא אינו רואה את מנהיגי האויב מסתתרים כפחדנים ומדרבנים אחרים לשלח טילים להרוג חפים מפשע, לְהֵהָרֵג וּלָהֲרוֹג אַף בבני עמם הַמֻּכִּים והמחויבים כעדר טועה לשמוח ולצהול על חָרְבָּנָם.
הִגִּיעָה הָעֵת לוֹמַר חִזְקוּ וְאִמְצוּ לוֹחֲמֵי יִשְׂרָאֵל
לֹא לַשַּׁוא הָיָה קָרְבַנְכֶם, רְאוּיִים אַתֶּם לְהַלֵּל
וְנאֹמַר לְסוֹפְגֵי הַמֵּהְלוּמוֹת,שֶׁהָאוֹיֶב עָשָׂה זֹאת
אַתֶּם כְּמֶלַח הָאָרֶץ אַל נָא תָהַפְכוּ אֶת הַיּוֹצְרוֹת
צַר לָנוּ עַל סִבְלֶכֶם וְצַר עַל אָבְדָּן בָּנִים לוֹחֲמִים
שֶׁהִקְרִיבוּ חַיֵּיהֶם לְמַעַנְכֶם וּלְמַעַן כל הָאָחֶרִים
וּכְבַר אַמְרוּ חֲכָמִים כִּי רַק מִי שֶׁעוֹשׁה טוֹעֶה
וְהַיּוֹשֵׁב בָטֵל וְלֹא עוֹשֶׂה לֹא טוֹעֶה וּבַנֶּעֱלָם חוֹזֶה
וְהָחָכְמָה מְנַיִן תִּמָּצֵא
שֶׁהַכֹּל בָּהּ רוֹצֶה