במסגרת סידרה טלוויזיונית של ג'ון קליז, מחבורת "מונטי פייטון", קליז משמש מדריך נהיגה. באחד הצמתים שואל אותו הנוהג: Left? - שמאל ? וקליז עונה לו: Right. כידוע למילה right יש גם משמעות: נכון, צודק. ולכן כאשר קליז ענה לנהג "רייט" הוא התכוון ל"נכון". אבל הנהג הבין שמדובר בפניה ימינה. והוא פנה ימינה וקליז צעק "לֶפט". ככה זה נמשך עד שקליז החליט לכוון אותו ימינה. "right?", שאל הנהג. "right !!!" - ענה קליז. ושמאל - יוק. פיניש, גמרנו.
המילה "שמאל", או "סמול" (ואפשר small) הפכה לאסקופה שעליה דורסים כולם. חלקם בכאב, באיזה כרעכטס, דורכים בעוגמת נפש על מה שפעם הבריק, חלקם מנפצים אותה בשמחה, וחלקם סתם ככה. זה באופנה. אני בספק אם רבים יודעים מה מקורו של מונח זה. מה שהיה פעם לשם נרדף בכל מה שקשור במהפך חברתי ותרבותי בעולם כולו. בישראל של ימינו הוא הפך לשם נרדף לכול מה שבזוי. זאת בשעה שהבסיס הכלכלי, החברתי, והתרבותי, והביטחוני הונח בארץ הזאת על-ידי תנועות השמאל, עם כול המגרעות והפגמים שביסוד האידיאולוגיה שלהן. וודאי שהיו גם גורמים פרטיים, גם בראשית היישוב כמו הברון והפקידות שלו ולימים אנשי חרושת ומשק. אבל "המדינה שבדרך", נוהלה על-ידי השמאל וגם בשנים שלאחר קום המדינה הוא שאחראי לכול מה שנעשה, לטוב ולרע, עד למלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים ולבסוף במהפך של שנת 1977.
המקור של המונח "שמאל", במובן הפוליטי, הוא בצרפת, עם הפיכת צרפת למלוכה חוקתית, כאשר המלך נאלץ לוותר על חלק נכבד מסמכויותיו לטובת האסיפה הלאומית הוא בית הנבחרים. באולם של הפרלמנט. בצד ימין ישבו ה"ז'ירונדים" שצידדו בשינויים בסמכות המלך, אך תוך שמירת המלוכה. בצד שמאל ישבו ה"יעקובינים" שתמכו בביטול המלוכה ובשינויים דרסטיים של השלטון. בצרפת זה הפך למסורת. מפלגות השמאל יושבות משמאלו של נשיא האסיפה הלאומית ומפלגות הימין מימינו.
מאז זרמו הרבה מים בנהרות, הסיניה - בפריז, בתמזה בלונדון וגם בירקון בתל אביב, כאשר הוא זורם. לירושלים אין נהר, יש בה חומות. כמה חבל. מה שאמור היה להיות הסמל האוניברסאלי של הסוציאליזם - ברית המועצות, הפך לסמל של רודנות אכזרית ורצחנית, וזאת התפוררה בשנת ה-90 של המאה הקודמת. אבל קדמו לכך רוב המפלגות הסוציאליסטיות במערב, שהפכו לסוציאל דמוקרטיות, אשר בצד תמיכה ביוזמה הפרטית, תמכו בחלוקת משאבים צודקת יותר ובפיקוח המדינה על נכסים לאומיים ושירותים חיוניים. מאידך-גיסא, העולם היה עד למשבר הכלכלי האדיר שגרמה השיטה הקפיטליסטית הצרופה, בארה"ב, כאשר נתגלה הריקבון בשיטה, והבורסה והמשק האמריקני זועזעו עד היסוד ואתם הכלכלה העולמית .עם זאת גם לאחר הזעזועים בארה"ב, השיטה של יוזמה חופשית היא בינתיים הרע במיעוטו, שכן אומנם אין בה שוויון מוחלט, דבר שלא קיים בטבע, אבל יש שוני בהשקפת העולם ובעמדות בין שתי המפלגות הגדולות. המפלגה הדמוקרטית נאבקת יותר למען תמיכה ציבורית ממשלתית בשירותים חיוניים כמו בריאות, חינוך סעד וכיו"ב, בשעה שהרפובליקנים מצדדים בהפרטה של הכול ובהתערבות מינימאלית של הממשל הפדראלי. באירופה מפלגות השמאל מצדדות בחלוקה צודקת יותר של המשאבים הלאומיים, תוך שמירה על היוזמה החופשית בתחומי המשק השונים.
קחו למשל את תחום הבריאות. זה עולה במאמצים אדירים ובתסכול לנשיא אובמה לשפר את השיטה של הבריאות הציבורית שתהיה בת-השגה לכול. עד כה רק אנשים בעלי יכולת יכלו להרשות לעצמם ביטוח רפואי מלא אצל סוכנויות ביטוח פרטיות שעשו הון על חשבון בריאות הציבור. שרות הבריאות הציבורי בגדולה שבדמוקרטיות היא חרפה וקלון לשיטה ולחברה. והנה דוגמה טרייה לשיטה זאת שהתפרסמה בגיליון סוף השבוע של ה"ניו-יורק טיימס" (20.9.2014). "האיש שעבר ניתוח בצוואר היה מוכן כאשר החשבונות התחילו להגיע. 56,000 דולר מבית החולים "לֶנוֹקס" - שם בוצע הניתוח, 4,300 דולר לרופא המרדים, 133,000 דולר לאורטופד, שידע כי הוא יקבל רק חלק מן הכסף (היתר הולך לסוכן פרטי. צ.ג) אבל הוא נדהם כאשר קבל חשבון בסך 117,000 דולר מרופא שאותו לא פגש ואינו זוכר אותו". התברר שזה היה עוזר למנתח. עשו חשבון כמה עלה לאיש הזה ניתוח צוואר באמריקה הנחשקת. במטבע ישראלי יותר ממיליון שקל!.
אצלנו מערכת הבריאות הציבורית קיימת אך ורק הודות לאותה "קופת החולים הכללית" של ההסתדרות, זאת השמאלנית. טוב שיש לה כיום מתחרות, אבל היא-היא שהבטיחה את שרותי הבריאות לציבור הרחב ולציבור העובדים בפרט, כולל "טיפת חלב". לצערנו השיטה הסתאבה, אבל לכך אחראית "השיטה" החדשה בכלכלה שלנו.
מטבע הדברים הוא שרוב השכירים, וחלק גדול מאנשי המקצועות החופשיים ואף מן המעמד הבינוני תומכים במפלגות הסוציאל דמוקרטיות ואילו תומכי ההון הפרטי וכל הכרוך בו, כולל מה שפחות התערבות ממשלתית, נמנים עם מצביעי המפלגות השמרניות.
בישראל המצב הפוך
בישראל הימין, ובראשו "הליכוד" אומנם מצדדים בהתערבות ממשלתית, אבל יותר בפוליטיקה מדינית וביטחונית מאשר בחברה צודקת ובסעד לחלשים. התוצאה היא אוליגרכיה של המשק בידי הטייקונים בעידוד הממסד. המחאה החברתית שבה היו שותפים הדפוקים מכול חלקי הארץ, בערים ובפריפריה ביקשו לעשות מהפך חברתי. אולם התברר כי הדפוקים ביותר מן הפריפריה וגם במרכזים העירוניים הם שתומכים בפועל בהמשך השלטון של ההון, והעדר חלוקה צודקת של המשאבים. זה פרדוקס, אבל זאת עובדה אצלנו. ראש הממשלה שמבין בכלכלה הרבה יותר מאשר בתחום המדיניות והאסטרטגיה, הוא האחראי למצב הקיים, והוא ראש מפלגת הליכוד, וראש הממשלה. אצלנו ה"ימין" וה"שמאל", מזמן איבדו את המשמעות הכלכלית חברתית, אלא מזוהים עם נטיות פוליטיות.
הימין הוא לאומני, וחלקו גם דתי לאומני, שדוגל בקדושת האדמה ולא ברווחת העם. השמאל הוא יותר אוניברסאלי ומאמין יותר בכורח של שיתוף פעולה בינלאומי בעידן המודרני, וגם בערכים שמשותפים בין בני אדם נאורים ובמדיניות כלכלית וחברתית צודקת יותר. במרכז ההוויה עומד
האדם, העם ולא האדמה. גם השמאל, לא זו בלבד שאינו מזוללי היוזמה החופשית אלא מצדד בה, אפילו במסגרת הסמל הקדוש של החיים השיתופיים - הקיבוץ. מאידך יש בקרב אנשי הימין אישים כמו
משה כחלון, מי שהיה שר התקשורת והרווחה, שהם מנהיגים חברתיים מובהקים, אבל הוא לא בשלטון.
בישראל המצב הפוך, גם לעומת זה שבארה"ב בתחום הבינלאומי. שם הימין הרפובליקני היה מאז ומתמיד גוף בדלני. אלמלא הנשיא רוזוולט הדמוקרט, מי יודע מה היה גורל העולם עם כיבוש אירופה על-ידי הנאצים. ובל נטעה לחשוב כי הרפובליקנים תוקפים את אובמה משום שהוא לא תומך מספיק בישראל. הם משתמשים בישראל כדי לתקוף אותו. אילו התעורר למשל הצורך לשלוח חיילים אמריקניים להגן על ישראל, ספק אם מפלגה זאת הייתה תומכת בצעד הזה. ישראל לא ביקשה ונקווה שגם בעתיד לא תבקש זאת. ההתערבות האמריקנית בעירק, בראשות בוש הרפובליקני, אומנם נומקה בהימצאות נשק גרעיני בעירק, נימוק מפוברק, כפי שלמדנו. אבל הסיבה האמתית הייתה שלאחר כיבוש כווית, החשש היה לשדות הנפט בסעודיה ובנסיכויות, שם יש להון האמריקני נתח חשוב. הרפובליקנים והון הם תאומי סיאם. אותנו האביסו האמריקנים בלוקשים של טילי פטריוט ואכלנו אותם. מי שמעניק לישראל תמיכה ביטחונית ללא תקדים הוא הנשיא אובמה הדמוקרט ומי שמנהל את המערכה העולמית נגד "המדינה האסלמית" הוא הנשיא אובמה. לרפובליקנים אין אופציה אחרת לכן הם תומכים, בלית ברירה.
הימין באמריקה הוא ימין כלכלי מובהק, וזה אומר שלמען הגברת ההון הפרטי מותר הכול, או כמעט הכול. אצלם יש גם השפעה לדת המורמונית-המשיחית. הדמוקרטים רגישים יותר לצבורים אחרים, מיעוטים, דתות, גזעים. לכן רובה המכריע של הקהילה היהודית הוא באופן מסורתי מצביע לדמוקרטים. ומה שנדמה לנו כאן כ"קולה" של הקהילה היהודית באמריקה, אין לו בסיס. המנהיגות השמרנית היהודית המוכרת לנו והדוברת כאילו בשם הידות אמריקה, לא מייצגת את הקהילות היהודיות בכול הנוגע לענייני הפנים של היהודים. זה אמור גם בכול הקשור בישראל שכן היהודים מבדילים בין העם בישראל שלו נתונה תמיכה מסיבית ומתמדת, לבין ממשלתם.
ובמסגרת מכלול זה אני מבקש לדעת מדוע, באתרים מסוימים שבהם אני מפרסם את הרשומות שלי, אני, ומן הסתם רבים כמוני, נחשב כ"שמאלני" משוקץ. ב"זרקור" יש מעט מאוד משובים - feedbacks או talkbacks - לשמחתי.
ליברל
נולדתי בפולין למשפחה חרדית אמידה שבבעלותה היו חנות טקסטיל, מפעל סריגה, כמה בתים מהם בני שלוש קומות, ועוד רכוש, כמו מחסני אחסון. הסבא יו"ר הקהילה, היה גם יו"ר איזה בנק קטן לקופות גמל או משהו כזה. בורגני למהדרין. עוד בתקופת השואה הצטרפתי לתנועת נוער של הציונות הכללית (הבורגנית) בשם "הנוער הציוני". בבואי לארץ, לאחר המלחמה, המשכתי להיות פעיל בתנועה זאת, שהייתה חלק מן האגף הפרוגרסיבי והיא נקראה התנועה הפרוגרסיבית. במסגרתה פעל "העובד הציוני" גוף שהיה שייך להסתדרות העובדים, והיו בו קיבוצים, מושבים, ומוסדות נוער. לימים היא נקראה המפלגה הליברלית העצמאית- ל"ע, משום שנפרדה מאחותה - המפלגה הליברלית - שהצטרפה ל"ליכוד", נבלעה בו ולא נודע כי באה אל קרבה. כיום הליכוד בלע גם את "חרות הקלאסית", לוקה במערכת עיכול כרונית, ועובר סדרה של זעזועים שיש בהם כדי לקעקע את הדמות של מפלגה זאת. במפלגה הליברלית העצמאית היה מקום לתעשיינים כמו סטף וורטהימר, שעשה את הונו ביגע כפיים ולא בבורסה, למנהיג העובד הציוני כמו משה קול ולאחד המנהיגים ההוגים של התנועה הקיבוצית -
יוחנן כהן מקיבוץ תל יצחק. שלא לדבר על פנחס רוזן, גדעון האוזנר, יצחק ארצי ועוד. דוגמה לטיבה של המפלגה. ליברלית במלא משמעות המונח .זאת המילה שמשמעותה "חופש". היא לא משועבדת לדוגמות - לא מצד השמאל ולא מצד ההון. אז מדוע אני "שמאלני"?
אם מדובר בנושא הביטחון, אני לא פציפיסט. לחמתי במלחמה הראשונה של מדינת ישראל, והקשה שבהן, מלחמת העצמאות. בנותיי, ללא יוצאת מן הכלל, ונכדיי, עד כה, ללא יוצאים מן הכלל - שרתו בצה"ל. אני כבר הזכרתי את העובדה שאני מכיר אישים ביטחוניסטים ולאומיים מאוד שילדיהם לא משרתים בצה"ל. הם בכלל לא כאן. ילדיי ואני כאן. תמכתי במבצע "צוק איתן", שהיה מבצע צודק משום שרבבות מקרב תושבי ישראל בצד הישראלי של הגבול היו נתונים לטרור של טילים ופצצות מרגמה. זאת בשעה שאנו לא נמצאים בעזה ויש גבול בינלאומי. כיצד נוהלה מלחמה זאת, ומה היה מחירה המופקע, זה עניין אחר.
מכאן שאני פטריוט, במלוא מובן המילה, שחרד למדינת ישראל ולא פחות לדמותה הערכית וההומאנית. המשמיצים, אותי או את אלה שכמוני, מגלים יותר את פרצופם האמיתי מאשר את הדימוי שלי. אין לי שום בעיה להיקרא "שמאלני", אם שמאלנות משקפת את דעותיי. אבל השם, השם הזה, אם בציבור יש לו קונוטציות אחרות - אוותר עליו בנפש חפצה.
קונצנזוס משמעו תמיכה במדיניות
הגיעה השעה, והיא כבר מאוחרת מאוד, ש"השמאל" יפסיק להתבכיין, כמו שאומרים, להרגיש צורך להיות חלק מן הקונצנזוס המתעתע, והמסוכן. קונצזוס אצלנו פירושו להתייצב מאחורי הממשלה. זאת תמיד תמצא עילות ש"זה לא הזמן למתוח ביקורת" ואם לדוגמה, שקט בעזה ושקט בצפון, נשמע פתאום כי "במלחמה הבאה חיזבאללה מתכוון לכבוש יישוב ישראל", או הכוחות האסלמיסטים בסוריה נמצאים על הגבול. לעזאזל הצימרים בצפון לקראת החגים, העיקר הפחד - אבי אבות הקונצנזוס, ותקציב הביטחון - הילד המפונק שלו. בדברי התמיכה שלו בהגדלת תקציב הביטחון אמר ביום ב' השבוע ראש הממשלה כי "ישראל עומדת בפני אתגרים קשים". ובכן, בכול הקשור בענייני ביטחון חוץ זה המצב: שיתוף הפעולה הביטחוני עם הממשל בקהיר הוא החזק ביותר אי-פעם. שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני עם ירדן גם הוא איתן. חיזבאללה עסוק בהגנה על משטרו של אסד ובמלחמה נגד דאעש. שליט סוריה חרד לשלטונו. הליגה הערבית מציעה תוכנית שלום עם ישראל - צעד ללא תקדים. נו, ואירן כבר אמרנו. אירן, מר נתניהו- היא In. אנו הפסקנו להיות האתגר של אירן, אם אי-פעם היינו. היכן האתגר? אבל אם צריך דוגמה טרייה כיצד משפיעה התעמולה הנלוזה על "עוילם גוילם" - נמצא אותה בסקר שפורסם אתמול שלפיו יותר ממחצית האוכלוסייה חרדה למצבנו הביטחוני, ורבים צופים עוד סיבוב בעזה. תעמולה שמזינה עצמה עד לחנק. ובחבילה זאת לחג נכלל ביבי, שהוא המועדף לראשות הממשלה. אז מה נאמר ומה נדבר, בשעה שהאתגר האמיתי הוא שיפור דרסטי במערכת החינוך, טיפול דחוף במערכת הבריאות, תוכנית מעשית להבטחת דיור לזוגות צעירים, תמיכה בנזקקים, שיפור בכלכלה ושחרור הגרון שלנו מלפיתת ההון והטייקונים "השודדים". כול זאת בין השאר למען חסידי נתניהו.
זה האתגר - מר נתניהו. זה האתגר - כבוד העם.
אבל האמת הערומה היא כי האתגר הגדול שלך, ביבי, הוא שמירה על הכיסא. זה האתגר ואין בלתו. לבסוף מה שיקרה הוא לא שאתה תתעייף לשמור על הכיסא. הוא יתעייף,ואתה תיפול. חוק הבלאי.
הגיע הזמן שהאופוזיציה ובעיקר ראשה, בוז'י הרצוג, יפסיק להיות ממלכתי וקצין וג'נטלמן. הציבור הישראלי לא מת על ג'נטלמנים. הוא אוהב פייטרים. אז הילחם. כקצין (מיל'), הרצוג יכול אומנם למתוח ביקורת על מכתב אנשי היחידה 8200 שהיה פעם מפָקדה, אבל לתקוף עם זאת את הממשלה על המדיניות הביטחונית שלה ועל העובדה שיש תלונות גם אם הן באות מצד מיעט בשרות המודיעין. בשביל קונצנזוס לא צריך אופוזיציה. גם מי שאינו מסכים עם הצעד הזה של אנשי היחידה, הרי, בדומה למכתב הטייסים בשעתו, הוא אחד השרידים שנותרו לנו במסגרת מתן ביטוי למצוקות והצורך בבדיקה עצמית. ויותר מזה: זה סימן שמשהו רקוב מאוד בממלכת ישראל. אז הוצא אנשים לכיכר רבין, בוז'י. הכנסת היא המקום האטום ביותר במדינה. שטח מוגן.
אופוזיציה לוחמת ולא פועה
הגיע הזמן שתהיה אופוזיציה קולנית ובועטת ושהיא תנהל מערכה ללא פשרות למען הביטחון האמיתי - ביטחון ורווחה של אזרחי ישראל בפנים המדינה. מישהו נתן את דעתו לעובדה שמאז מלחמת יום הכיפורים נפלו בתוך ישראל יותר אנשים מדי שנה מכפי שנפלו מאז על הגבולות. הרג מדי שנה של מאות בכבישים, רצח בסביבה ובבית מדי יום, עולם תחתון משתולל, פוליטיקאים ומפקדי צבא מואשמים בשחיתות . בלי ביטחון פנים, ביטחון החוץ ילך פייפן. ביטחון פנים לפריפריה הגדולה ביותר - המדינה כולה. היא זקוקה נואשות לכוחות לאכיפת החוק ולמשאבים לחיסול החממות שבהן צומח הפשע. הוא צריך להפוך "לפרה הקדושה" לא מול ביטחון החוץ אלא מול תקציב הביטחון שאוכל כול חלקה טובה. וכל אימת שמנסים לפגוע בו, משהו צץ, משהו לא סימפטי. משהו מפחיד. או שבוגי נעלב, וביבי נעתר. על חשבון העם.
הגיע הזמן לומר למסיתים ולמתלהמים מימין: "נמאסתם". ההסתה שלכם בניצוח המנהיגים, אומנם גרמה לרצח מנהיג בעל יושרה ורודף שלום, ולבכייה לדורות, ולא שכחנו זאת. אבל "אנו נתגבר" כחזונו של מרטין לוטר קינג, שהתגשם במידה רבה. שרדנו הרבה תקופות קשות - אני בוודאי - נשרוד גם אתכם. לא נאיים בעזיבת הארץ, שאנו עמלנו להקים ולפתח. אנו נפעל שמדינת ישראל תהיה יהודית ערכית, מדינה שאתם מנסים להרוס, אף שאתם דורשים מן הפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית.
נצא "מן הארון", נצעד "במצעד גאווה" של "השמאל" ונשיר את "תחזקנה" של ביאליק: "תחזקנה ידי כול אחינו המחוננים. עפרות ארצנו באשר הם שם. אל ייפול רוחכם עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם"
ואם יטיחו בנו: "הומואים"- נכריז שאכן אנו "הומוסאפיינס", שלב שאליו אתם, "זקופי גו לאומני קלריקאלי", עדיין לא הגעתם. אנו ליברלים - אנשים חופשיים, לא רק במחשבה אלא גם במעשים. אם תקראו לנו "סמולנים", אנו נקרא לכם "ימניאקים". השמאל - יהי זכרו ברוך. יחי החופש.
לסיכום: "תכלה שנה וקללותיה", והיה אם ג'ון קליז יחדש את הסדרה שלו וידריך נהגים, נבקש ממנו שאם הנהג ישאל אותו: "left?" הוא יענה: "Correct!"
