רגע בתפילת ראש השנה

התלוויתי בתפילת חג ראש השנה לבן משפחה לבית הכנסת. עמדתי לידו, כשהתכבד להיות מוזמן לעלות לתורה כקורא חמישי. הייתה זו קריאה החוצבת בלבבות השומעים מלים רועדות וכואבות, מלים מייסרות ואף חובטות אודות הגר, אם בנו של אברהם אבינו, התועה במדבר באר שבע צמא למים לעיני אמו הכואבת את גורלו. כל מלה ניסרה את האוויר עת האם הגר סיפרה לנו, כי "כָּלוּ כָּל הַמַּיִם מִן הַחֵמַת", לכן ברגע של ייאוש, כדי לא לראות במות הילד שאיתה, כפתה עליה מציאות אכזרית. היא בחרה בבחירה מנוגדת לכל מהותה הטבעית האמהית "וַתַּשְׁלַך אֶת הַיֶּלֶד תּחַת אֶחָד הַשִּׁיחִים, וַתֵּלֵך וַתֵּשֵב לָה מִנֶּגֶד הַרְחֵקִ כִּמֲטֵחוי קשת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיֶּלֶד, וַתֵּשֵב מִנֶּגֶד וַתִּשָּא אֶת קוֹלָהּ וַתֵּבֵךְ.". הפסוקים נקראים בקול ובהטעמה מספר התורה הפתוח בפנינו, ואני משוטט לי בהרהורַי כמטחווי קשת מגווילי ספר התורה, משוטט עם המלים המתלוות להגר, האישה המגורשת מביתה אל הבלתי נודע, למדבר האימתני, בו היא תועה מיואשת, ללא מים במדבר הלוהט, כשילד בזרועותיה, היא מרימה ידיים, כי היא הגיעה אל סוף היכולת האנושית. היא חסרת אונים, מה שנותר לה זה רק לבכות, לצעוק בדממת המדבר - "וַתִּשָּא קוֹלָהּ וַתֵּבֵךְ". (בראשית כ"א, 15) אני משוטט עם הגר, המתגמדת לה מנגד, ואיתי עוצמת המילים משירה של רחל המשוררת - "האוזן קשבת: הבא? היבוא? בְּכָל צִפִּיָּה יש עֶצֶב נְבוֹ". בפרשה שלנו וגם מהפרשה הבאה - הפרשה שתסיים את קריאת התורה, פרשת "האזינו", שם על משה נגזר לעמוד מנגד, להעפיל על פסגת הר נבו. צעד אחר צעד, ובהגיעו למרום הר נבו - סקר במבט רחב את הארץ, סקר מנגד את העתיד אליו הוא לא יגיע. מצאתי עצמי מתרכז במילה מנגד, החובקת יריעות ספרותיות, יריעות חיים כה רבות וכה קשות, אך הן שולחות לעברי המקשיב למלים לקחי חיים, צידה לחיים. יש מנגד כדוגמת מה שקרה להגר, החובק בחובו תהליכי כמישה וכליון, שהם מעל יכולת האדם להלחם נגדם. יש מנגד כמו המעמד של משה בהר נבו, שאינו יכול לעמוד מול אימת הגורל שנגזר. אך כל עוד הכוח טמון בנו, מחובתנו לאמץ את הנגד, כאשר אנו עדים למציאות חברתית, המחייבת אותנו לשנס מתניים להשתית בחברתנו מסד לחברה שוויונית, חברה בה הבכורה תהיה רק להון האנושי ולא להון, חברה שתשיל מתוכה את הדמוניות כלפי האחר, החי בתוכה ותחתור לבסס את קיומה לא על אדנים של כוח, אלא תוך הכרה שתאומים ילדה האדמה הזו את יצחק וישמעאל. וזאת תוך הבנה שלבני יצחק ולבני ישמעאל יש מאוויים לאומיים ותרבותיים המבקשים חיים, חיים זה לצד זה ולא האחד נגד זולתו.