אין ספק שהמשימה העיתונאית הכי מתסכלת במוספי החג הוטלה על כתפי
סימה קדמון. הפרשנית הפוליטית של
ידיעות אחרונות נאלצה להסביר לקוראי העיתון את פשר סידרת המימצאים המאוד מאכזבים מבחינתה (לשון המעטה), שסקר שערך העיתון חשף ביחס למציאות הפוליטית בישראל ערב השנה העברית החדשה.
בניתוח התוצאות, שנראה כאילו הגיע ממשרדי "
שלום עכשיו", סיכמה קדמון בעגמומיות את המצב, אחרי שהסקר גילה כי ראש הממשלה
בנימין נתניהו - אויבו המר של העיתון, השמאל והשלום באזור - "ממשיך להיתפס כאיש המתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה", והוא עדיין המועמד המועדף על-ידי הבוחרים בפער ניכר על פני כל שאר הכאילו-מועמדים.
אז איך קורה מצב כזה, תהתה הפרשנית המאוכזבת? כיצד זה לא התרשם הציבור מהשנה הנוראה שעברנו? היתכן שקמפיין ההכפשה האינטנסיבי שמנהל "ידיעות" נגד ביבי לא היה ארסי דיו?
"התשובה פשוטה וכואבת (הפרשנית לא מסבירה "כואבת" למי?): אין אף אחד אחר, אין שום אלטרנטיבה מדינית אמיתית לנתניהו". על כך כבר נאמר "נאמנים פצעי אוהב". קדמון הרי יודעת כי כל המועמדים אותם טיפח עתונה ופרש עליהם את חסותו, התנדפו בזה אחר זה והתגלו כמועמדי-סרק. היא רק הקפידה שלא להזכיר אותם בשמם:
אהוד אולמרט,
ציפי לבני,
יאיר לפיד,
גבי אשכנזי.
מעין מהדורה פוליטית של מותחן הפשע המפורסם של אגאת'ה כריסטי "עשרה כושונים קטנים" (זה היה שמו המקורי של הספר שנלקח משיר ילדים אירי, כאשר פורסם בשנת 1939, הרבה לפני הופעת המושג "פוליטיקלי קורקט". נחשב לפיסגת יצירתה של מלכת ספרי הפשע, וגם למותחן הנמכר ביותר שלה אי-פעם - 100 מיליון עותקים. מאז, פורסם הספר תחת שתי כותרות: TEN LITTLE INDIANS או AND THEN THERE WERE NONE, שהיא השורה האחרונה בשיר, וכך ניצלה התקינות הפוליטית... - י.ר.)
בפרוס השנה החדשה, ניתוח סקר שביעות הרצון של הציבור, ממחיש היטב גם את אכזבתו הקשה של השמאל הישראלי מהציבור. אומנם אי-אפשר לפטר את הציבור המטומטם אבל לאליטות הנאורות מותר בהחלט לנזוף בו, וגם לנסות להאיר את עיניו שטחו מראות.
"הבשורות הטובות, פותחת הפרשנית הפוליטית, הן שעם ישראל הוא כנראה עם שמח. הבשורות הפחות טובות: שאין לנו באמת סיבה (...). יש כנראה משהו בדי.אן.איי שלנו (סוף-סוף גילתה ד"ר קדמון את הסיבה לכשלון) אם בשנה כמו זו שעברה עלינו לדעת, אנחנו לא מאבדים תקווה".
ההמשך עוד יותר משעשע.
"אחרת איך אפשר להסביר שלמרות אירועי השנה שחלפה, 82% מכלל הציבור מעידים על עצמם שהם 'מאושרים' או 'די מאושרים', וכמעט 80% סבורים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו (אמאל'ה, ממש אסון וגם בשורה רעה לעיריית ברלין)".
נו, אז למה שורה רוח כזו של עצבות על הניתוח של קדמון? לא קשה לנחש. "(זו היתה) שנה שבה שום דבר לא התקדם בזירה המדינית והסכם שלום עם העם הפלשתיני הולך ומתרחק". הפרשנית שלנו כל כך מתקשה להתמודד עם ההחמצה ההיסטורית הזו, עד שאיננה מבחינה בכשל הלוגי הטמון בדבריה שלה.
מצד אחד היא מזכירה את המציאות הביטחונית הנפיצה סביבנו: "בשנה שבה מלחמה עקובה מדם מתרחשת בדרום וחושפת איומים חדשים, כשמסביבנו יהום הסער וארגוני טרור יותר אכזריים ויותר רצחניים יושבים לנו על הגדר; כשברור שזה רק עניין של עד שהחזית הצפונית תתלקח"...
רגע, אם מסביבנו "יהום (עכשיו) הסער", האם אין זה נראה תלוש מהמציאות וגם מגורם הזמן לחזור עכשיו שוב על הדיקלום האוטיסטי: "במקום ליזום מהלך מדיני מרחיק לכת ולהסכים לראות בממשלת האחדות הפלשתינית את הגורם השליט, העדיף נתניהו הסדרה על הסכם שלום"??
למה אף פעם לא מספרים לנו דוברי "מחנה השלום" מה בדיוק מסתתר מאחורי מילות הקוד "מהלך מדיני מרחיק לכת"? עד כמה הוא צריך להיות מרחיק לכת? ומה צריכה ישראל לקבל בתמורה למהלך כזה, אם בכלל...?
מדוע על ישראל לראות בממשלת האחדות הפלשתינית את הגורם השליט, אם עד עכשיו טרם הוכח בבירור כי החמאס עצמו מכיר בכך, או שאולי הוא שותף זמני למצג שווא רק כדי להיחלץ ממצוקתו? עם מי בדיוק בחמאס אמורה ישראל לנהל מו"מ על הסכם שלום? והאם גם ביחס לחמאס אמורה ישראל לנקוט "מהלך מדיני מרחיק לכת"? וטרם אמרנו דבר על חלומו הרטוב של השמאל, אבו-מאזן, מכחיש השואה שבמהלך החג התגלה בעצרת האו"ם גם כמומחה להשמדת עם (ג'נוסייד).
נקל להבין מדוע גרמו הממצאים המדכאים בסקר לכך שהעיתון העדיף להצניעו. התוצאות בצוותא עם קינת הפרשנות של קדמון, ירדו כמעט למחתרת ורק הפנייה קטנה בעמוד הראשון בישרה על קיומם. אילו למשל, התברר שהליכוד התרסק במספר המנדטים שלו, הייתה זו מן הסתם כותרת ראשית עליזה.
אבל מה לעשות, ועל הציבור הישראלי אי-אפשר לסמוך.