משטרת ישראל עברה את נקודת האל חזור, אם לא ייעשה restart לארגון האמון על שמירת החוק, אזי גם הארגון החדש שיוקם על חורבות משטרת ישראל לא יוכל לזכות באמון.
במגרש הציבורי, ישנה נקודה קריטית, שברירית וחמקמקה, שמתגלה רק בדיעבד, אחרי שעוברים אותה, קוראים לה "אמון הציבור".
אמון הציבור מהווה נכס חשוב ותנאי הכרחי לקיומן של מערכות כלכליות, חברתיות ושלטוניות. בעניינה של משטרת ישראל, לא אירע מפץ גדול שזעזע את יחסיה עם הציבור, אלא אירעו מפצים רבים בעוצמה הולכת וגוברת. האדישות כלפי התפתחות הנגע, והתגובות הרפות, הביאו לכרסום זוחל במעמד המשטרה, עד שלפתע התברר כי מדובר בארגון מושחת. הדבר היחיד המפתיע הוא מדוע אנו מופתעים, זה הרי צמח ממש מתחת לעיניים. משטרה מושחתת אינה יכולה להרתיע את את הטייקונים, את בעלי ההון או את ראשי השלטון.
אמון, ככל רגש, הוא עניין של פסיכולוגיה, זו תחושה סובייקטיבית וקולקטיבית. כאשר נחשפת מסה קריטית של מעשי שחיתות לכאורה, ונדמה כי זרועות עברייניות הצליחו לחדור או אף להשתלט על שומרי הסף, כבר לא משנה אם זהו רק עשן או שבאמת יש אש.
השופט ברק כתב כי נורמות הפוגעות באמון הציבור "מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. ..הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. ובכך מערערות את היציבות החברתית". בהקשר אחר כתב השופט ברק כי יש למנוע את "הפיכת כוח השלטון לשלטון הכח".
האירועים האחרונים מעלים את השאלה מי ישמור על השומר. טבעו של חשד, שהוא אינו מרפה אלא מזמזם ליד האוזן ללא הרף. למה הדבר דומה? לאותן שתי נשים שכל אחת מהן סיפרה לחברתה כי היא משוכנעת שבעלה בוגד בה, האחת חשדה משום שבעלה מחמיא לה ומגיע הביתה עם זרי פרחים, "כנראה שיש לו על מה לכפר" אמרה. חברתה, לעומת זאת חשדה בדיוק מהסיבות ההפוכות, אם בעלה לא מתייחס אליה - אז כנראה שיש לו מישהי. כאשר חושדים בך - לא משנה מה תעשה ומה תפעל, החשד כבר שם. אמון הוא הבסיס לכל עסקה במשק.
כל מי שהגיש תלונה למשטרת ישראל, וקיבל תשובה כי אין עניין לציבור, או כי התיק נסגר "מחוסר הוכחות", וכל מי שקבל על הרפיסות מול הטייקונים תוהה היום, מה באמת גרם לסגירת התיק. כל מי שנחקר והואשם חושב כיום מה היה המניע האמיתי לחקירתו. שאלות אלו היו קיימות גם אתמול, אך היום יש להן על מה להסתמך.
איש כבר לא יאמין שטעמי המשטרה כנים, הרי כבר יש גם רב וגם ניצב, וגם פרקליט וגם תמונה. מעתה, ידוע כי לכל דבר יש מחיר, והיתר שאלה של מו"מ.
מי שמשלם את המחיר הוא הציבור, אשר עשוי להיתקל באליטה שלטונית וכלכלית שמרשה לעצמה לעשוק אותו ולרמוס את ערכיו. הפעם גם ספינים בדמות גל מעצרים של ראשי ארגוני פשע, או פריצת דרך בחקירה שנשמרה במגירה לפרסום בשעת הצורך, כבר לא יעזרו. מדובר כאן בתחושת הביטחון האישי של כל אחד מאזרחי ישראל, ובעתיד הכלכלי והחברתי של מדינה שהשחיתות הופכת להיות האיום המרכזי על עתידה. אין ברירה, אלא לפרק ולבנות מחדש. את
רשות השידור הרי פירקו, בגלל הרבה פחות מזה.
