אתמול, ה-5 באוקטובר 2014 התקיים טקס יום הזיכרון הארבעים ואחד למלחמת יום הכיפורים. כמדי שנה הטקס המרכזי היה בהר הרצל בירושלים.
שוב נאספו המשפחות והחברים לקברים הפרוסים ברחבי ההר ושוב נפגשו אנשים שלא ראו איש את רעהו שנה. עוד שנה חלפה. אי-אפשר היה שלא לראות ולחוש את חוסר הצפיפות המאפיינת את המקום בימי הזיכרון הרשמיים לחללי צה"ל וגם לראות כי חלקות הקברים של מלחמת יום הכיפורים הולכות וננטשות. הצפיפות כבר לא שורה בהן, קברים רבים מדי נותרים ללא אנשים שחולקים להם כבוד. הורים הולכים לעולמם, אחרים מזדקנים וחולים, בחלקה "שלנו" הופיעו שניים "מהקבועים" על כסאות גלגלים, חברים ובני משפחה צעירים יותר שוכחים / מדחיקים / עסוקים וכך החלקה הולכת ומתמעטת...
הנשיא שלנו ריבלין נשא נאום מכובד ומשפט אחד חרוט בזיכרוני מהנאום: "... ישנם חטאים, עליהם אין יום הכיפורים שלנו, הישראלי, מכפר עליהם: חטא הזחיחות, חטא הבוז והיהירות, חטא סימאון העיניים וההתבשמות העצמית..."
מהתקשורת למדתי שהיו טקסים רבים ללא נציג של הממשלה או הכנסת, כפי שנמסר חברי כנסת רבים דחו את הזמנות של ארגון יד לבנים להשתתף בטקסים בתואנה כי יום הזיכרון למלחמה אינו יום זיכרון ממלכתי...
אלוף מהעבר מנסה ארבעם ואחת שנים אחרי לשכנע באותות ובמופתים שדווקא הוא היה בסדר, כל מה שקבעה ועדת אגרנט עליו היה לא נכון, הוא היה בסדר, כולם העלילו עליו בלי הצדקה ואין מי שישיב, המואשמים על-ידו כבר הלכו לעולמם ואחרים כבר רואים חוסר חשיבות בעניין, עוד חצוף שמנסה לשנות את ההיסטוריה.
דמי אלפיים שש מאוד שבעים ושלושה חיילים שנפלו במערכה הכבדה צועקים מן האדמה ואותו אלוף שהודח במקום שייתן להיסטוריה לעשות אתו חסד ולשכוח את כל עוולותיו עולה כפורח, אין דין ואין דיין ורק האשים הקטנים והזעירים מרימים ראש.
הצבא שלח כמו כל שנה מפקדים שיהיו עם המשפחות, נראה שרק הצבא זוכר, לא שוכח ולא מתחמק. מפקד הטנק שהגיע לקבר שלנו היה בחור חמוד, שלא חשש מהפגישה עם האם. בצד הוא שאל אותי מה זו המתכת הזו שניצבת ליד הקבר, ללמדך שמפקדי טנקים של היום לא מכירים כיצד נראה תרמיל של פגז טנק 105 מ"מ. אין מה לעשות השנים עברות, כלי המלחמה משתנים ורק הנופלים נשארים במקומם.