יתר על כן, גם במקרה של עסקת זנות, אין "מכירה" עד קץ כל הדורות, או במילותיו של שגריר ארצות-הברית באו"ם אדליי סטיבנסון בעת "משבר הטילים", כשהמתין לתשובת נציג ברית-המועצות במועצת הביטחון דוברינין לשאלה האם בריה"מ מכחישה את דבר קיומם של הטילים בקובה: "כן או לא? ואינך צריך להעמיד פנים כממתין לתרגום... רק ענה, כן או לא?! ואני מוכן להמתין כאן לתשובתך לנצח, עד שיקפא הגיהינום (Till Hell Freezez Over)...".
ובכן, גם אם הסכימה השחקנית להצטלם ולהיות מוקרנת בקונטקסט עלילתי מוגדר ובזמני הקרנות (המותרים לצופים בוגרים, במסגרת שמירת זכויות, תמלוגים וכדו' - נושאים משמעותיים נוספים גם אם לא עיקריים), כאן היא מוכנסת להיכל הנצח של "בית אריאלה", קרי, "שדות הציד הנצחיים" של לקסיקונים לעיתונות תקשורת וכיוצא באלה, תרתי משמע.
כן, ללא ספק, אם אכן תתחולל שערורייה (אין סיכוי, אל דאגה) כתוצאה מכך, יזדרז ה
עיתון להשיג הסכמה גורפת של השחקנית לכל פרסום, ממש בחזקת Till Hell Freezes Over. וכי איזו ברירה תהיה לה? חתימה שגם היא תהיה בחזקת מעשה אינוס, כי ברור מהם יחסי הכוחות בין "רצונה החופשי" של השחקנית לבין מי שנחשב כמוביל את חוג "האנשים החושבים" במדינת ישראל - אליטה השולטת בתקשורת ובמשפט...
המצחיק הוא שמדובר בעיתון שאינו מהסס להשתמש במונח "אקט אלים" על כל ציוץ, אפילו להבעת דעה המנסה לבטל דעה אחרת (שאינה מתיישר עם אג'נדת בית מדרשוקן), ומאמר מתיפייף בנושא מטעם עורך "מוסף
הארץ" אלון עידן התפרסם למרבה האירוניה ממש במקביל לכך. הארץ מתחזה ומתיימר להיות מגן החלשים בכלל ו"מגן נשים" בפרט, בעוד שאינו מהסס להשתמש בגופן לממכר מרכולתו, באופן שמצליח לגרום תגובות ציניות גם בקרב מנוייו: נשים (מובן מאליו, תגידו) אך גם גברים, שפשוט תוהים אם הגיעו ל"עיתון לאנשים החושבים", או שנפלו לרפליקה של "העולם הזה" - מגזין שעורכו והמו"ל שלו (
אורי אבנרי) הוא צדיק-טהרן ידוע...
מגזין "העולם הזה" רצה למצב את עצמו (אגב, תודעתית הוא מצליח לעשות זאת כיום, שנים רבות לאחר שהתפוגג מחוסר עניין לציבור, תוך שהוא נבנה על זכרונו הקצר) כחושף שערוריות ושחיתויות בפוליטיקה של ישראל בכלל ומפא"י בפרט. בין ה"חשיפות" הזכורות לי הייתה תמונת "הזקן" המצטלם על-רקע שיגור רקטה ראשון בישראל (על-ידי רפאל) בליווי הכותרת: "שביט 2 - טיל בחירות", בטענת שווא כי מדובר בברווז בחירות. עד כדי כך הייתה כותרת זו בחזקת "אמת בפרסום", שאותם אמצעים של מדינת ישראל והטילים שעליהם הם נישאים מדווחים מפעם לפעם בתקשורת הבינלאומית כ"ברירת שמשון", זה עשרות בשנים, ותוארו שם בתור "פוליסת הביטוח" שעצרה את הכוחות המצריים והסוריים מלנצל הצלחה (ביום שבו יכלו לדהור ללב תל אביב באין עוצר) במלחמת יום כיפור. במלחמה זו, כפי הנראה שילם בגינם מפקד טייסת בחייו (סא"ל אבי לניר, אביו של יזם ההיי-טק נועם לניר) בשבי הסורי - עד כדי כך שוכנעו חוקריו כי מדובר אכן בברווז בחירות בלבד...
אכן "חשיפה" עיתונאית מן המעלה הראשונה, ותרומה שבלעדיה לא הייתה לנו תקומה...
בפועל "הצליח" "העולם הזה" בעיקר לחשוף שדיים של בחורות, דבר שלא נעלם כלל מעיני עורכו הממולח שהקדיש להן את "השער האחורי". חשיפה רצינית משמעותית אחת, "ריטה קאדילק" זכורה לי היטב. עד כדי כך נחרתה "חשיפה חשובה" זו בזיכרון, שגם לאחר כ-50 שנה הצלחתי לזהותה בעת שנכנסתי לחנות ספרים יד שנייה שאותה אני פוקד מפעם לפעם. כמובן שלא יכולתי להימנע מלרכוש גם עותק גיליון ישן זה (הלא גם "האיליאדה והאודיסיאה" שלשמה נכנסתי בחיפושי אחר תרגומו המלא של טשרניחובסקי, אינה מקלה ראש בהשפעת הארוטיקה).
אך בעוד שכל ילד ידע כי הדבר היחיד שיש לקחת "ברצינות" במגזין אורי אבנרי הוא "תמונת השער האחורי", ואיש לא טרח להתייחס לגילוייו של המו"ל הצדיק אודות "שחיתויות בן-גוריון" (שכידוע בחר לחיות בצריף רעוע בשדה בוקר ולתרום את ביתו בשדרות חן בתל אביב למדינת ישראל) וודאי שלא בקלפיות הבוחרים, כאן עסקינן בעיתון שלא רק מתיימר להיות מתקן עולם, אלא מיצב את עצמו כמוביל דעה בקרב אליטות וכל מי שמבקש להתחזות או להסתופף בניחוחן...לא רק "להוביל", כי אם לכפות דעה בהפכו כל מתנגד ל"ימנון" "פאשיסטונר".
ואגב, אינוס אינו רק מנת חלקן של נשים; אפשר להגיד בביטחון גמור כי גברים רבים חווים מעשי כפייה ואינוס לפעול בניגוד לרצונם והשקפתם, לפעמים גם תוך השפלה ודיבור מבזה, אך תמיד באיום לאבד משהו (פרנסה קידום וכדו'), בעיקר בקרב אלו הנמנים על שכבת הניהול והפיקוד. לפעמים הלחץ מסתיים גם בהתאבדות, אפילו בקרב שופטים...במקרים קיצוניים אחרים הם מוצאים את עצמם נאלצים לדחוק אנשים לתוך "תאי מוות", כדוגמת נגמ"ש ה"זלדה" הידוע לשמצה (עוד מימי מלחמת יוה"כ, וגם לפני כן, מלקחי מלחמת ויטנאם, אם מישהו רק רצה להפיק לקחים...) כפי שחזר והתרחש ב"צוק איתן". אלא שלהבדיל מאנשי הקאפו והזונדרקומנדו שלהם באמת לא הייתה ברירה "שם", אין כך המצב "כאן", רק הרטוריקה דומה. האם אינוס כזה פחות חמור מזה המוגדר בחוק הפלילי כלפי נשים? אולי, אך סוגיה זו היא כבר נושא לדיון אחר.
