בהשקפותיי אני שוחר שלום מושבע וזה טבעי. הרי לא ברחתי בחיפזון מברית המועצות המתפרקת כדי כאן להילחם, לפלוש, לדכה מישהו. רציתי לחיות בשקט ובשלווה בלי סכסוכים. מבחינתי שמנהיגינו יעשו ויתורים כואבים ביותרויגיעו להסכם עם הפלשתינים - העיקר שלא ישפוך יותר דם. לכאורה עלי להצטרף לאחד הארגונים שדורשים מה
ממשלה שלנו ויתורים טריטוריאליים מפליגים וסיכונים ביטחוניים אמיצים ביותר תוך הנחה שהצד השני אחרי חתימת ההסכם יעמוד בתנאיו למשך דורות. השתתפתי לא פעם בפגישות עם הסופרים הישראלים הוותיקים (שרובם כידוע גם שייכים למחנה השלום). הסופרים פנו אלינו בקריא נרגשת: אתם, אנשי הרוח ה"רוסיים" חייבים לעמוד לצדנו מתחת לדגלים של מחנה השמאל בארץ, שוחר השלום. מקומותיהם לא עם הברברים שמחרחרים מלחמה.
אך הסופרים לא הצליחו לגייס אותי לשורותיהם. אני לא משתתף בהפגנות שלהם, לא מצביע עבור מפלגות השמאל, לא כותב מאמרים לשבחם. מכמה סיבות. ראשית אני מאמין לממשלה הנוכחית שטוענת שהצרות יוצרים דווקא הפלשתינים. שנית, אין לי אמונה רבה במנהיגי כל מיני הארגונים שדורשים שלום מיד. כי לא פעם תפסתי אותם משקרים. אני שומע פרשנות שלהם לאירועים אחרונים והמתקרבים ורואה לתדהמתי שהם סותרים את עצמם.
על המקרה האחרון שקשור לבחירות "אמצע הקדנציה" בארה"ב אני עוד אתעכב, אבל קודם - דוגמאות מהעבר. אני זוכר איך בתחילת שנות 2000 ראש מחנה השמאל דאז יוסי ביילין, הכהן הגדול של אנשי
שלום עכשיו דרש מראש הממשלה
אריאל שרון להגיע כמה שיותר להסכם עם ערפת כול עוד האחרון חי - כי (לפי ביילין) מי שיבוא אחריו יהיה יותר גרוע. קריאתו נשמעה הגיונית למדי וציפיתי ששרון יענה לעצה נבונה של האיש החכם שדואג לשלומה של המדינה.
אבל יום אחרי מותו של ערפת אותו ביילין פתאום פנה לאריאל שרון בקריא לא פחות נחרצת: מיד להתחיל מו"מ עם מחליפו כי התפטרנו מהמכשול העיקרי בדמותו של ערפת. נדהמתי. מה? אבל לפני יומיים אתה טענת שכשנאבד את ערפת -נמצא את עצמנו בתוהו ובהו. יחרב עולמו של ישראל! אין זמן לבזבז, יש להזדרז לפני שהחלון ייסגר! מה קרה? איך תוך יומיים שינית את עורך? או אז אתה שיקרת או משקר עכשיו. ביילין טעה
בתום לב? ייתכן. אבל מי ערב שהוא לא טועה גם הפעם?
דוגמה בולטת שניה. אחרי סיום המבצע "
עופרת יצוקה" בעזה (בשנת 2010) הסופר א. ב. יהושוע (אחד מאותם הסופרים אשר ניסו להמיר את דתי בפגישות איתם) בראיון לרשת ב' קרא לחדש מיד את מו"מ עם אבו מאזן ולהעביר לידיו את כול השטחים שהוא דורש. המנחה
אסתי פרז הזכירה לו את החשש הגדול ביותר - שחמאס ישתלט על מזרח ירושלים ועל יהודה ושומרון כמו שעשה בעזה. א.ב. יהושוע מיד שלף את התשובה: במבצע "אופרת יצוקה" חמאס הבין כי יש מחיר להרפתקנות וכרגע גם הוא מוכן לשלום.
מה?! זה אותו א.ב. יהושוע שבמהלך "עופרת יצוקה" גינה את ישראל, האשים בתוקפנות? אותו גורו שלא הסביר לצעירי שלום עכשיו שהפגינו בכיכר רבין נגד המבצע שזה הצעד הכרחי המיועד לגרום לחמאס להתרכך ולרצות בשלום? אז הוא לא ידע שהמבצע - דבר מבורך? נניח שהסופר התפקח. אבל למה הוא לא מנסה לפנות לגולדסטון שבדיוק באותם הימים יצא בהכרזה שצה"ל עשה
פשעי מלחמה במבצע "אופרת יצוקה"? למה האיש עם מוניטין בינלאומי לא מסביר לגולדסטון ולחבורת שונאי ישראל שפעולת צה"ל עשויה לקרב את השגת השלום? איך אני יכול לסמוך על החוכמה של א.ב. יהושוע, על הגינותו?
עכשיו נחזור לימינו. היום הפוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה, הפרשנים שמזדהים איתם (בעצם, נכון יותר לומר: הפוליטיקאים שמזדהם עם הפרשנים) מנסים לשכנע אותי שהממשלה הנוכחית מובילה את המדינה לאסון בסרבנותה לענות לכול דרישותיו של אבו מאזן. למה? כי או-טו-טו - בחירות "אמצע הקדנציה" בארצות הברית, בהם הדמוקרטים ככול הנראה יאבדו את הרוב גם בסנט (הבית העליון של הקונגרס), זה יכעיס את
ברק אובמה והוא כנקמה לנתניהו לא יטיל ווטו בהצבעה במועצת הביטחון על החלטה נגד ישראל.
רגע, אומר אני לעצמי. אבל מה יקרה אם התוצאה בבחירות תהיה הפוכה ואובמה לא יאבד את הרוב בסנט ובנוסף יזכה ברוב גם בבית הנבחרים (הבית התחתון של הקונגרס)? מה, כשהוא יעלה על הסוס, יתחזק, הוא סוף-סוף יתחיל לשרת את האינטרסים של ישראל?
לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות מעבר הים - לא נלקק דבש אצל אובמה. אז למה ישראל צריכה ללכת לוויתורים בגלל הבחירות שם? שוב "מחנה השלום" עושה מניפולציות. שקוף שכל אירוע משמעותי ברחבי העולם הם מתרגמים לצורך מיד לותר לפלשתינים - דאעש, מלחמה בסוריה, הגרעיניות אירן, ירידת מחירי הנפט, עליית מחירי הגז, בצורת בברזיל. אצל הסטנד-אפיסטים בארץ לא מקובל לצחוק על אנשי השמאל וחבל - זה יכול להיות מצחיק מאוד. לו לא היה עצוב כ"כ.
לא סתם אני לוקח את צמד המילים "מחנה השלום" בסוגריים, כי זה הכינוי שהשמאל בישראל שייך לעצמו באופן שרירותי, ללא הצדקה. ההכרזות שלהם, דאגה לשלום שלהם - הכול משחק פוליטי, הם יתקפו את היריבים הפוליטיים גם אם האחרונים יביאו הסכם חתום עם הפלשתינים; גם אז השמאל לא יתרצה, יטען שההסכם גרוע והם היו משגים יותר במשא-ומתן לו היו בשלטון. בזה אין לי ספק. וכאיש שלום אמיתי - אני מבסוט שהמניפולטורים האלה יושבים על ספסלי האופוזיציה וכול נזק שהם יכולים לגרום - להסית את העולם נגד ישראל.
ואם כבר מדברים על ארה"ב ואובמה. מי כאן הפחדן?
אולי זה בגלל המנטליות שלי שלא מסכימה בקלות להפוך לישראלית עסלית, אבל אני תמיד לוקח בערבון מוגבל כול מחול השדים שמתחילה התקשורת הישראלית אחרי פרסום דברי הביקורת שהשמיעו בבית הלבן. לדעתי הפעם התקשורת בארץ סתם חוגגת על המילים של בכיר בממשל האמריקני "ביבי הוא צ'יקן-שיט". אני קודם כול הייתי שואל את השאלה המתבקשת ביותר: על מה מבוססת האשמה? כולם הסכימו עם הדיאגנוזה של אותו הבכיר: נתניהו פוחד לאבד את השלטון.
אבל איך זה יכול לקרות? הרי הקואליציה שלו מורכבת במידה רבה דווקא מאלה שדוגלים בעמדות הממשל האמריקני: עוד ועוד ויתורים לאבו מאזן בתקווה שבסוף הוא יתרצה. לא לבנות, לשחרר רוצחים, להתרפס, להכריז מראש על הנסיגה וכו'. אם נתניהו פוחד מפירוק הקואליציה הוא דווקא חייב לזמר לפי חלילתם של לפיד ולבני, השותפים החשובים בממשלה. אבל הוא ממשיך בקו שלו: "ביטחון העם מעל הכול". אפשר להסכים עם הפלטפורמה שלו או לא - אבל איפה כאן פחדנות? והוא אומר זאת לא בעילום שם, לא באוף-רקורד, אומר ריש גלי, על דוכן הכנסת.
אם מחפשים פחדן בסיפור אז הנה הוא - אותו הבכיר בבית הלבן שפוחד להאשים את נתניהו בפומבי. פוחד - אין הסבר אחר ללחישות בחדרי חדרים לאוזנו המזדקף של עיתונאי מקורב. ממה האמריקני פוחד? מה, נתניהו יכריז מלחמה על ארצות הברית בתגובה לדברי הבלה שלו?
הוא פוחד בדיוק ממה שהוא מתייחס לראש ממשלת ישראל - מהתוצאות הפוליטיות של אמירתו. הוא פוחד כי יודע שלאשמות כאלה יש מחיר פוליטי: רוב העם האמריקני מבין שהצדק עם ישראל, ומי שתוקף את ישראל - פוגע לא רק באינטרסים שלנו - אך גם באינטרסים של ארצות הברית. וזה יתורגם לתוצאות הבחירות המתקרבות. ואותו הבכיר בבית הלבן יספוג ביקורת קטלנית מהצירים הדמוקרטיים כאשר העם האמריקני יזרוק אותם מהקונגרס. על ראשו של הגנב בוער הכובע.
בדרך כלל מאחורי הכינוי "בכיר בממשל" לא אחד מסתתר האיש הבכיר ביותר. בכול זאת - הבכיר המסתורי לא היה מעז לומר דברים כאלה בניגוד לדעתו של הבוס. ברור שאותו הבכיר לא בחן מצב בארץ לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה מדינית, פשוט חזר אחרי דבריו של פוליטיקאי קטן אחד בישראל - מילה במילה. פוליטיקאי קטן וממורמר, אשר בארצות הברית לא היה מתקרב לפוליטיקה גבוה כאישיות שבזמנו שמרה על זכות השתיקה. הפעם הוא ודומיו יטיבו אם יצייתו לחובת השתיקה בתקופה כה לא קלה לישראל כאשר בבית הלבן יושב נשיא שהגיע למשרתו תוך שקר - השקר שהוא ידיד ישראל.
