אווירת האינתיפאדה החדשה בירושלים והאלימות סביב הר-הבית יצרו בקרב הציבור היהודי בארץ תחושה של דז'ה וו, הרגשה כאילו אירועי האינתיפאדה השנייה ואוקטובר 2000 עומדים לחזור על עצמם. אירועים אלה מצטרפים בתודעה הציבורית לתחושות הזעם על אירוע חטיפת ורציחת שלושת הנערים הישראלים ליד חברון, מבצע "צוק איתן" והפרסומים על-אודות הצטרפות עשרות צעירים מערביי ישראל לשורות דאעש, תופעה שמנהיגי הציבור הערבי לא יוצאים נגדה בגלוי כנראה מחשש מתגובות התנועה האיסלאמית דבר שמתפרש כהסכמה שבשתיקה בקרב הציבור היהודי.
אולם, הזעם כלפי הציבור הערבי בישראל, מוצדק ככל שיהיה, אסור שייתן לגיטימציה לעבירה על החוק. לכן מח"ש צריכה למצות ברצינות את חקירת הרג הצעיר חמדאן בכפר כנא ולהתעלם מהצהרות הפוליטיקאים הממהרים לקבוע את תוצאות החקירה מראש באווירת הבחירות הממשמשות ובאות .
הנתונים שפורסמו אתמול בעיתון
הארץ ולא הוכחשו, מצביעים על כך שבשלוש השנים האחרונות, ביותר מ93 אחוזים מהמקרים שבהם הגישו אזרחים תלונות נגד שוטרים, החליטה מח"ש שלא לחקור כלל את התלונות או לסגור את התיק מבלי לנקוט בהליך כלשהו נגד השוטר שנגדו הוגשה התלונה. מדובר בתופעה מדאיגה המחייבת בדיקה מעמיקה והסקת מסקנות מידית.
מי מפקח על מח"ש? היכן שרת המשפטים ולאן נעלם
מבקר המדינה?
מישהו צריך לתת את הדעת על הנעשה במח"ש דבר שנוגע לאזרחים היהודים והערבים כאחד.
נראה ששתי החברות היהודית והערבית נמצאות שוב בפני תהום פעורה, תהום של החלפת האשמות ללא הידברות ונכונות לפנות לדרך הכוח והאלימות במקום לחשוב על העתיד שנראה מיום ליום קודר ושחור יותר.
אינתיפאדה חדשה של ערביי ישראל לא תשרת את האינטרס שלהם, נראה שהם מבינים זאת ולמרות המשך אירועי האלימות אין קריאות של מנהיגי הציבור הערבי לצאת למהומות בהיקפים שהיו באוקטובר 2000. עם זאת דרושה קריאה חזקה וברורה לאלתר של מנהיגי הציבור הערבי להפסיק את ההתפרעויות והאלימות כדי למנוע הדרדרות מסוכנת.
המבחן הוא של שני הצדדים, טוב עשה נשיא המדינה רובי ריבלין כשביקר בפר קאסם והצהיר כי " האזרחים הערבים הם בשר מבשרה של מדינת ישראל", הממשלה כולה צריכה לאמץ את הקו הזה במדיניותה כלפי האזרחים הערבים. מאידך-גיסא גם ההנהגה הערבית צריכה לנהוג באומץ לב, להתנער מהקיצונים ומחברי כנסת ערביים המחפשים כותרות ופופוליזם ולצאת בגלוי נגד כל גילוי אלימות. מחאה צריך לעשות בהפגנות ובעצרות במסגרת הדמוקרטיה ולא בזריקות אבנים, חסימת צירי תנועה והבערות צמיגים.
על שני הצדדים נגזר לחיות יחד בארץ, צריך לשים לב היטב לתהליך המסוכן שאנו עוברים מאז אירועי אוקטובר 2000, אין טיפול שורשי מצד ממשלות ישראל בתחושת הקיפוח והאפליה של ערביי ישראל ומאידך הציבור הערבי הישראלי מקצין ופונה לכיוונים מסוכנים של הינתקות מהממסד מבלי לחשוב כמה צעדים קדימה.
יש לפעול לאלתר למנוע את חקיקת החוק המבטל את השפה הערבית כשפה רשמית של המדינה ולהחזיר את לימודי השפה הערבית כשפת חובה בלימודי התיכון. זה הצעד הראשון לבניית אמון בין שני הצדדים שמאוד קל לעשותו והוא ישדר מסר חשוב לציבור הערבי.
יש לפעול להרגעת המצב ולא להסלמתו, רק לאחר שהאווירה תירגע אפשר יהיה לנסות פתרונות חדשים לבניית דו-קיום. קודם יש להרגיע, ומהר!.
