נקמת המובסים והנואשים (פרק ב')

ואילו הקורא, שבזכות "המספר" ידיעותיו על גיבורי הרומן עולות על אלה שהיו ברשותו של מקנזי, יודע לפרש את תשובותיו הלקוניות והסתומות האלה של איליה. הן "המספר" גילה לקורא מה העסיק את איליה במהלך בריחתו מהשוטרים והבלשים ברכבת הלילה הטרנס-כספית, אחרי שירה בשוגג במישה לוין. איליה כלל לא נרדם בשעות הרבות של הנסיעה הזו, אלא שיחזר את כל המאורעות הקשים שעברו עליו, ולראשונה הבין שחייו מגשימים איזו תוכנית מרושעת שנגזרה עליו: "כאילו כל ילדותו בכפר, כל נערותו, כל בחרותו לכך הובילו, שימותו סביבו בני אדם". ועוד הבין שכאשר המית את לוין, "לא רק הוא (לוין) נורה שם", אלא גם הוא עצמו (485), כי הפעם לא רק ראה את המוות בעיניו מבין חריכי עליית הגג של בית ילדותו בכפר, אלא גם המית אדם במו-ידיו. ומרגע שנזקף לחובתו של בן אנוש מותו של אדם כלשהו – אין לו עוד תקנה, כי ייסורי מצפונו יהיו נוראים ויום אחד יוליכוהו להחלטה לשים להם קץ על-ידי המתת עצמו. והייתה גם פעם נוספת, אחר כך, כאשר איליה רכב בשיירה של טנזין מקשגר אל לֶה, קצת אחרי שהילד סשה החזיק ברגליו ומנע ממנו להתאבד בקפיצה מגג האכסניה בקשגר וקצת לפני שנפל מהפוני למים הקפואים, שגם בה שיתף "המספר" את הקורא בידיעת מחשבה דומה שחלפה במוחו של הרוסי השתקן. בעודו רוכב, הרהר איליה בנושא שהציק למצפונו, נטישת מאשה בפינסק בלי לברר אחר כך אם הרתה ממנו: "כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו". ועוד הרהר, שאם נקלט ברחמה של מאשה עוּבר מליל האהבה שלהם, יצדק העובר אם יהסס להגיח משם: "ולמה יצא, אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג" (עמ' 177). מחשבות יאוש כאלה המתרוצצות במוחו של אדם, שעל אף גילו הצעיר כבר ראה את המוות במו-עיניו פעמים רבות יותר מאחרים (גם הרבה יותר משני צאצאיו, שכלל לא ידע שנולדו), עונות תשובה בלתי צפויה על השאלה ששאלו מקנזי ו"המספר": "במי הוא (איליה) רצה להתנקם?". תשובה זו השמיע איליה לטנזין בעיצומה של סופת החול שפקדה אותם במדבר: "למה שלא ניקבר חיים?" שאל את טנזין, ואחר כך הוסיף: "כי הייתי איש רע... הייתי מספיק רע... אנשים נהרגו בגללי" (עמ' 662-661). מתשובה זו מתברר, שבשונה ממקנזי וטנזין, לא ביקש איליה בצאתו למסע המסוכן הזה לנקום באדם כלשהו, אלא קיווה למות במהלכו באופן כלשהו. רק אצל אדם שייסורי מצפונו על האנשים שנהרגו בגללו הם ללא-נשוא עבורו, מתפתח יאוש כה עמוק מהמעשים שראה ומהמעשים שעשה – מאלה שההיסטוריה מתעדת אותם במחזוריות קבועה דור אחר דור – עד שאינו מוצא עוד תכלית לקיומו בעולם "שכאלה מעשים נעשים בו". אלא שאיליה לא ניספה במהלך המסע. יתר על כן: בשובו מהמסע בשלום אפילו ניסה למצוא שוב טעם לקיומו בחברתו של הילד סשה, מצילו זה מכבר. אלא שכנפיו של סשה התפרקו כשקפץ מגג האכסניה, מאחר שבתמימותו ביקש לעופף בעזרתם בשמים כמלאך (766) – אפשרות שכומר המיסיון חסר הרגישות מנע ממנו. אחרי שנשא איליה בזרועותיו את גופתו המרוסקת של סשה אל מקנזי וזה קבע שהילד נהרג, לא מצא עוד טעם בקיומו. ובלי להיפרד ממקנזי ומטנזין, יצא מלֶה אל אותו כוך התבודדות במנזר קַספָּאהַנְג שנועד לכאלה שהתשוקה למות היא נחרצת אצלם – כמו אותו נזיר שבילה שם את כל חייו בנאמנות מוחלטת לאמונתו, שחייו בעולם הגשמי הזה הם רק שלב בגלגוליה הרבים של נשמתו. איש לא ספד לאיליה אחרי מותו, ולפיכך אנו, שכל היכרותנו איתו הייתה כדמות ברומן "קו המלח", רשאים לומר בשבחו דברים שהוא לא העז לייחס לעצמו (וגם בוראו, יובל שמעוני, נמנע מלומר אותם באופן מפורש כל כך): אף שאיליה הצהיר באוזני טנזין "אנשים נהרגו בגללי", אין ראוי ממנו לתואר "פציפיסט" –השמור לא רק לאינטלקטואלים ולאנשי רוח המשמיעים בחריצות ובהתמדה רעיונות הומניסטיים בחברה, אלא גם לכל אלמוני, מסוגו של איליה, שמצפונו מייסר אותו על מעשים שביצע, משום שנסיבות הזמן אילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי האפשרויות הבלתי-אנושיות מכולן: להרוג או להיהרג.

בשעת מותו לא ידע איליה שאי-שם, בארץ שמעולם לא היה בה, זו שבתקופת המנדט היה שמה "פלשתינה-א"י", ומאז תש"ח הוסב שמה ל"ישראל", יהיו לו גם בן וגם נכד, ושגם להם, ממש כמו לו, תהיה ביקורת חריפה כלפי ההיסטוריה, זו המתעדת את חזרתה המייגעת של הבנאליות בתולדות האנושות, בעיקר כסיפור של הורגים ונהרגים. ומאליו מובן שאיליה גם לא יכול היה לדעת כי שניהם יגלו עניין כה גדול במעשיו ויקדישו כל כך הרבה שנים מחייהם כדי להבין אותם. לא כחוליות נוספות בשושלת, במתכונת הסאגה המשפחתית, חשוב היה ליובל שמעוני לשלב את נחמן ואת אמנון בהיקף כזה בעלילת הרומן, אלא כדי להוסיף בעזרתם עומק רעיוני לעלילת "קו המלח". כל מה שידע נחמן על אביו איליה הסיק מתכולת הארגז שסבל הביא יום אחד אל דירתם בתל אביב. במימון משלוח ארגז זה גמל מיקנזי לרוסי הצעיר על שסייע לו לבצע את הנקמה במניאני, "גנב הנשים" האיטלקי שגנב ממנו את אשתו. בתנאים של ראשית המאה, עשה הארגז הזה דרך ארוכה עד שהגיע לפלשתינה. למעשה נדד הארגז בדואר בסדר הפוך לסדר נדודיו של איליה: מ"לֶה אל קשגר, ומקשגר אל פטרבורג, ומשם אל מינסק, וממינסק דרך אודסה אל פלשתינה" (316). בניגוד לאדישותה של אמו, מאשה, בחן נחמן היטב כל פריט שמצא בארגז, כי חיפש בעיזבון הוכחות לתמונה שצייר בדמיונו על אביו כאדם שביצע מעשי גבורה (294). באופן זה העניק לעצמו דמות אב, שאמו סירבה לגלות לו פרטים כלשהם על חייו, כי טרם סלחה לאיליה על כך שנטש אותה בפינסק ולא חזר אליה מפטרבורג להינשא לה, או לפחות כדי לברר אם הרתה מליל האהבה היחיד שלהם. מה שהסיק מתכולת הארגז ומה שלמד מכעסיה של אמו על אביו, סיכם נחמן בשאלות ששאל את עצמו בהיותו חייל בבריגדה היהודית במצרים ב-1943: "מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו" (317). דבקותו בהילת הגיבורים שייחס לאביו נחלשה לראשונה רק אחרי שהוא עצמו זכה לשבח שלא הגיע לו, כך חשב, על המעשה שביצע בקרב הראשון והיחיד שלחם בבריגדה, אחרי שלוחמיה הועברו ממצרים לאיטליה. מפקדיו בחטיבה היהודית שיבחו אותו על כך שבמהלך הקרב סחב על גבו דרך שדה מוקשים עד המרפאה את המחצית העליונה של לוחם מהפלוגה שלו, שפגז חצה את גופו וכרת את רגליו. השבח לא הגיע לו, כי כלל לא ידע שהשדה ממוקש וגם משום שבהגיעו למרפאה התברר שהביא לשם גופה של הרוג (296). זו הייתה הפעם הראשונה שראה את המוות במו-עיניו, אלא שאז לא ידע שגם לאיליה אביו הייתה פעם ראשונה כזו, ולאחריה גם הוא כבר לא חזר להיות אדם אופטימי כלפנים. בהמשך חייו, ככל שהמשיך לחפש תשובות נוספות לחידת סבו בעיתונות העברית של ראשית המאה ("המליץ" ו"הצפירה"), דהתה לגמרי דמות הגיבור שצייר לעצמו כילד מאיליה סבו, והוא החל לשאול שאלות נוקבות יותר על מניעיו: "למה הרחיק אביו מרוסיה עד למקום שממנו נשלח מכתבו של הרופא האנגלי? למה עלה על הרכבת הטרנס-כספית ולא נסע בכיוון הנגדי, כמקובל? למה לא נסע למקום שבו היו יכולים אשתו ובנו הקטן להצטרף אליו, למשל לוורשה, לברלין, ללונדון, לארץ ישראל או לאמריקה?" (498). תשובות על שאלות אלה לא קיבל נחמן מהקריאה בעיתונים אכולי העש, אך מתגובותיו על המידע שקלט משם על התקופה שבה פעל סבו כמהפכן בפטרבורג, ניתן להבין שגיבש מהמידע בעיתונים (וממה שחווה בעצמו בשדה הקרב) השקפה על המהלך חסר התכלית של ההיסטוריה. כשקרא ב"המליץ" את תיאור ההתנקשות בצאר ניקולאי השני, לא מצא שום קו זכות לביצועה, גם לא את הנימוק של המהפכנים, וגינה את המתנקש כ"רוצח" (506). וכאשר השלים את הקריאה בתיאור רציחתן של הנסיכות ושל יורש העצר, ילד שאגר עדיין ברגים בכיסי מכנסיו, הזדעזע: "ככה, באכזריות כזאת, הורגים ילד קטן? ולשם מה, הרי דבר לא נשאר מן המהפכה הקומוניסטית וחלומותיה" (512). ולכן גם אם לא למד הרבה מהקריאה בעיתונים הישנים על סבו איליה, הסיק נחמן את המסקנה הבאה על תנועתה חסרת הערך של ההיסטוריה (התוספות בסוגריים אינן מופיעות במקור): שליטים הודחו מכסאותיהם, ותחתיהם עלו אחרים שגם הם הודחו, או נרצחו במרכבותיהם (כמו הצארים של רוסיה), במכוניות השרד הפתוחות (כמו הנשיא קנדי, למשל), בכיכרות שנאמו בהן (כמו יצחק רבין, למשל), "ולבסוף שב ההמון לצַפּוֹת למי שיהיה בידו הכוח לשלוט". ולכן קבע נחמן בצער: "עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סיעודית" (עמ' 513-512). ואחרי מסקנה כזו בגנותה של ההיסטוריה, ניתן להבין, מדוע, בהגיעו לגיל 90, כבר ויתר נחמן על מציאת תשובות לשאלות ששאל בעבר על סבו, ומדוע הוא משער שגם חייו יסתיימו באופן הבנאלי הבא, שהוא סוף הולם לאדם שכל תיעוד היסטורי יתעלם ממנו, שהרי לא הרג ולא נהרג במלחמה היחידה שהתנדב ללחום בה: "ואולי כאן בספרייה העירונית ימצאו אותו, באולם הזה ממש, מצחו מוטל על השולחן על כרך עיתונים מחוררים, פיו פעור והתותבות מחוץ למקומן, והעש מגשש את דרכו היישר אל עינו הפקוחה" (514).

חייו של אמנון, נכדו של איליה, היו דומים יותר לחייו של סבו מאלה שהיו לאביו, נחמן, כי כמו איליה גם הוא היה חסר מנוח, הגיח מהארץ אל מקומות רבים בעולם, הרגיז כעיתונאי חוקר את הממסד (ולכן הודח מהעיתון הארצי ונאלץ לכתוב במקומון) ונטש אישה וילדים (את נעמי ואת שני בניה מנישואיה הקודמים). ידיעותיו על סבו היו כנראה רבות יותר מאלו שהשיג אביו נחמן מהקריאה בעיתונים העבריים הישנים בספרייה, וגם לקחיו על התקופה שבה פעל סבו היו מבוססים יותר כי היו מכלי ראשון, מאחר שבניגוד לאביו "העדיף לנסוע ולגלות הכל בַמקום עצמו, ולא על נייר מתפורר" (879). יתר על כן: שלא כמו אביו שראה תמונה מוגבלת ממראותיה של מלחמה, צבר אמנון בקיאות מקיפה יותר על נזקיה, כי הוא לחם בשתי מלחמות, וראה בשתיהן הרבה יותר מראות הרס וגופות מתים, או בניסוח של איליה סבו, שאותו לא הכיר כלל: "אני ראיתי... את המוות בעיניים". אך משתי המלחמות שבהן השתתף חזר חבול יותר בנפשו דווקא ממלחמת לבנון הראשונה (מישהו עוד זוכר את השם המבטיח שניתן לה "מלחמת שלום הגליל" – שם שהבטיח שלום ברוח "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"?), כי בה כשל בהצלת חייו של ילד (הנה עוד הוכחה לחשיבותם של הילדים בעלילת הרומן). בהיותו בצידון ראה ילד מעמיק אל תוך הים כדי ללכוד פגר של דג. הזאטוט נותר ללא השגחת הוריו, מאחר ששניהם נהרגו זמן קצר קודם לכן בהפגזה שפגעה בטיילת החוף ובלהקת דגים שהייתה בים. אמנון זינק למים להציל את הילד, וקרא אליו בשם שבחר לייחס לו – עַלי, כדי למשוך את תשומת ליבו אליו. אך כשהגיע אליו ואחז בזרועו, חש ברפיון הגוף הזעיר וידע כי איחר להגיע במועד אל הילד (865-853). על כישלון מקביל של איליה (שגם הוא החזיק בידיו גופה של ילד, את גופתו המרוסקת של סשה), ישמע אמנון מפי נכדו של טנזין, ובכך יוסיף עוד קו דמיון בינו ובין סבו. ואכן אחרי המלחמה הזו כבר היה אמנון מפוכח לחלוטין מכל אשליה ביחס להיסטוריה וביחס לנושאים שהיא מתעדת, ולכן חיפש בכל אירוע "תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום" וטען "שכל מי שדוחה את הטענות האלה (על תככים וקונספירציות של המנהיגים בישראל) בלי שום בדיקה פשוט מפחד להתמודד עם כל מה שעלול להשתמע מהן: שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת" (513). משום כך החליט אמנון ב-1994 לממן בירושה שקיבל מעדה אמו את נסיעתו, תחילה לאנגליה כדי לפגוש שם את צ'רלס, בנו הקשיש של מקנזי שלא סיפק לו שום מידע בעל ערך על סבו, ואחר כך אל מחוז לדאק בצפון הודו, ששם קיווה להתחקות אחר עקבות סבו ביתר הצלחה. על מניעיו של אמנון לצאת למסע זה משיב "המספר" (המשלב בדיבורו את שאלתה הבאה של נעמי וגם את תשובתו של אמנון עליה): "(נעמי:) למה נסע? ("המספר":) כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים נלחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. (אמנון:) טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם" (עמ' 308). המסקנה הנואשת הזו של אמנון ביחס להיסטוריה (המצטרפת לזו שאיליה שתק אותה וגם לזו שנחמן ניסח אותה) מסבירה, מדוע החליט אמנון – אחרי שהשיג את כל המידע שיכול היה להשיג ב-1994 על חיי סבו שהתאבד ב-2005 – לסיים את מסעו בכוך ההתבודדות של הנזיר במנזר קַספָּאהַנְג', שבו מצאו הנזירים לפני כ-90 שנה את גופתו הקפואה של איליה (המקומיים סיפרו שהסאהיב קפא אחרי שנפל מצוק המנזר, בעוד שלמעשה התאבד איליה בירייה מאקדחו באותו כוך). וכנראה, כך נרמז, גם אמנון יסיים את חייו באופן שהנואשים בוחרים לסיים את חייהם: הוא יקפא מקור בתוך שק השינה שפרש בכוך לעצמו על פרוות היאק. הפרווה אולי תחצוץ בין גופו ובין צינת הרצפה של הכוך, אך לא תוכל לגונן עליו מהצינה המקפיאה של האוויר במורדות ההימלאיה (967).

התבטאויות אלה של איליה ושל נחמן ואמנון מבטאות את הרגשתם הבאה של אנשים מכל עת ומכל מוצא לאומי: מאחר שההיסטוריה חוזרת ומתעדת בעיקר את המלחמות והקטסטרופות שהתרחשו בתולדות האנושות – כלומר: בעיקר את המצוקה של בני אנוש שהנסיבות של זמנם מפגישות אותם עם המוות, אם כנהרגים ואם כהורגים, (ועל-ידי כך היא גם מהללת את מעשי השליטים הבונים את תהילתם על שליחת נתיניהם להרג) – היא מועלת בשליחותה: לעודד עמים להשכין שלום ביניהם, ולטעת בכל אדם את האמונה, שרק בימי שלום ימצא טעם לקיומו. ביקורת זו, שהשלושה (איליה, נחמן ואמנון) מטיחים בהיסטוריה, ולא הקשר הביולוגי, היא המכנה המשותף המחבר אותם זה לזה. אומנם שלושתם היו אלמונים ולא הגדירו את עצמם כפציפיסטים, אך בפועל הם היו שוחרי שלום אמיתיים, ובזכותם זכאי הרומן "קו המלח" שיובלט כרומן פציפיסטי שכמוהו טרם נכתב קודם על-ידי סופר עברי. הישגו הספרותי והרעיוני של שמעוני ברומן הזה מעלה בזכרוני רק עוד יצירה פציפיסטית אחת בעלת רמה בסיפורת של שנות המדינה והיא יצירתו של ס. יזהר "ימי צקלג" (1958). בקריאת רומן זה שכה מכבד את מחברו, חייב הקורא להיענות לקומפוזיציה המחושבת ויוצאת הדופן שבעזרתה השיג שמעוני את השליטה המלאה על מספר גדול של דמויות (גברים, נשים וילדים), בני דורות שונים ובני תרבויות שונות, ועל הרבה מאוד פרטים ואירועים שהתרחשו במשך כמאה שנים, שהוא מרחב השנים הממושך שהמחבר הועיד לעלילה. זהו רומן טוטלי בתוכנו ואוניברסלי בבשורתו, רומן רציני שגם כתוב בכישרון נדיר, ומי שיפסע עקב בצד אגודל אחרי "המספר" במהלך קריאתו, ילמד ליהנות הנאה שמזדמנת לאוהב ספרות רק מקריאה ביצירת מופת.