כאשר אני רואה "מנהיגים" ערבים דוגמת טיבי וזחלקה, צרצור וזועבי או הח"כ הנמלט
עזמי בשארה, אין לי התלבטויות רבות. תחושת הבטן אומרת לי שאלה אויבים. מולם פוקדת אותי אותה תחושת בטן שיש מול הניה ונסראללה, מול דאעש ואל-קאעידה. תחושה זו ניזונה מהכרה שביני לבינם כאזרח ישראלי המדינת ישראל היהודית, אין שום דבר משותף. יהיה בוודאי מי שישאל כיצד אני קובע עמדה כזו מול אנשים אלה? האם אני מכיר אותם, האם דברתי עימם אי-פעם? ובכן, התשובה היא לא. איני מכיר אותם ומעולם לא החלפתי עימם מילה באופן אישי. אבל שמעתי אותם רבות באמצעי התקשורת. וניסיון החיים שלי מלמד אותי שמה שאנשים חוזרים ואמרים בהזדמנויות שונות, בנסיבות שונות ולאורך זמן איננו מקרי ואיננו בגדר של העמדת פנים; כך הם מעצבים את תדמיתם ואת האופן שבו הם רוצים להשתקף בעיני הבריות, ודי לי בכך.
ומאידך-גיסא ברור שהם אינם מבטאים את דעתם של כלל ערביי ישראל. הם אפילו אינם נהנים מתמיכה פוליטית פורמלית רחבה מאוד בציבור הערבי בישראל. אלא שחוגים אלה, כמו אנשי התנועה האיסלאמית הצפונית, שגם אותם אינני מכיר אישית, מייצגים זרם מחשבתי, זרם התנהגותי, השקפת עולם, עמדות ואמונות חברתיות ואחרות שכל כולם מנוגדות למה שאני מחשיב ישראלי, לאומי או נאמן למדינה שבה היחיד מבקש להיות אזרח.
אבל אלה הם "רק" מנהיגי ציבור, מה בקשר לכל הציבור?!..אז כבר אמרתי לעיל שברור לי שלא כל ערביי ישראל חושבים כך, ויתכן מאוד שאפילו רובם אינם חושבים כך, אבל כאן אני בוחן את ההתנהלות של ערביי ישראל לאורך זמן, ביחסם למדינה, ובקבלתם אותה באופן שבו הגדירה את עצמה. בכל אלה אני מוצא תהליך כרסום מתמשך אצל חוגים הולכים ומתרחבים של ערביי ישראל. יש כמובן הבדל בין העדה המוסלמית בישראל לבין עדות ערביות אחרות, אבל העקרון נכון לכל הגזרות. אינני עורך כאן סכימה סטטיסטית של סקרים מן העבר, יש כאלה בשפע. בין אם מדובר בסקרים מסוג "מדד השלום", סקרים של INSS, סקרים שמתפרסמים במסגרת "כנס הרצליה", סקרי-עבר של מכון "דחף" או סקרים ומחקרי-עמדות של פרופ' סמי סמוכה מחיפה ועוד - כולם מעידים על אותה מגמה - התרחקות מתמדת של ערביי ישראל מהמדינה, הסחפות לעבר עמדות המנסות להוביל לשינוי אופייה של מדינת ישראל ממדינת הלאום היהודי שכך הגדירה עצמה עם הקמתה לישויות אחרות שאחת הנפוצות שבהן היא "מדינת כל אזרחיה", דהיינו: מדינה יהודית - יוק!
אבל זה רק פן אחד שמבטא את התהליך. פנים אחרות ומשלימות הן הסרוב לשרת שירות צבאי או לאומי, ההזדהות החד-צדדית עם ארגוני טרור בכל פעם שמתקיים ביוזמתם עימות צבאי עם ישראל. העמדות החד-צדדיות בהן נוקטים ערביי ישראל כאשר נפגעים ארחים ישראלים ע"י פעולות טרור מול העמדות שהם נוקטים כאשר נפגעים טרוריסטים או משת"פים שלהם ע"י פעילות צה"ל נגד הטרור. עצם העובדה שרבים מבין ערביי ישראל נוטים יותר ויותר לקבל את לגיטימיות השימוש בכוח ביחסים שבין ישראל לארגוני טרור ערביים ולראות באחרונים לוחמי-צדק ובהתגוננות הישראלית מעשים "ברבריים", מבטאת הינתקות נפשית של ערביי ישראל מהמדינה. הינתקות נפשית היא תחילתה של עוינות, עוינות מביאה לשנאה ושנאה היא מחוללת האויבות החזקה ביותר.
העובדה שערביי ישראל מתרצים עמדות וגישות אלה בקיפוח אזרחי או בקרבת דם, אינה מקובלת עלי. ראשית, גם בעבר היו קיפוח וקרבת דם, ובכל זאת לא אופיינו היחסים ע"י בקורות סוחפות וארסיות כל כך, כפי שאנו רואים ושומעים כיום. שנית, קיפוח קיים לא רק כלפי ערבים בישראל. קיפוח הוא מצב שיש להאבק בו, ולהביא לשינוי המדיניות השגויה של המדינה. אבל אין לקבלו כהצדקה לעצם שלילת המדינה; כאן אנו נמצאים כבר ת"ק פרסה מהמקום הראוי לשותפים מדיניים. גם קרבת דם אינה מקובלת עלי, משום שאם קרבת דם מצדיקה הסתייגות מהמדינה, שפיכת דם יהודי ע"י ערבים ממדינות שכנות, ולא כל שכן מקרבנו, צריכה לחולל רעידת אדמה קשה ביחסי יהודים-ערבים, לרעת אזרחי ישראל הערבים.
כשל נוסף קיים בעליית רף האלימות בתגובתם של ערביי ישראל נגד המדינה ואזרחיה היהודיים, כאשר הם באים להפגין בתמיכה "באחיהם" שמעבר לגבול. כל מחאה כמעט הופכת למסע שיסוי, הרס, פגיעה בסדר הציבורי, איומים, אפילו סכנה של פגיעה בנפש באנשים חפים מפשע רק משום שהם יהודי, ונקלעו במקרה להפגנה. יש פה ושם כמה צדיקים ב"סדום" הזו, אבל הם היוצאים מן הכלל ולא הכלל. ובדרך כלל גם פרנסי הציבור שותקים, גם כאשר הם אינם מעודדים את המהלכים האלימים.
כמעט בכל המקרים ספגו הערבים נזקים קשים בתדמית ונזקים כלכליים לא מבוטלים אחרי כל אירוע של התפרעות, התלהמות ואלימות. ובכל זאת הם אינם לומדים לקח, אינם מפנימים ואינם מבינים שתהליכי השיקום לאחר אירועים כאלה תמיד יותר קשים, תמיד יותר ממושכים ותמיד אינם מחזירים דברים למקומם באופן מלא. מה שקורה בהדרגה ביחסים שבין יהודים לערבים, הוא שהנחת היסוד שקיבלה שרוב הערבים הישראלים הם אזרחים נאמנים למדינה, הולכת ונשחקת. כיום יותר ויותר יהודים ישראלים סבורים שפחות ופחות ערבים ישראלים הם אזרחים נאמנים, ומספרים הולכים וגדלים מהם יושבים על הגדר - הם עדיין לא אויבים אבל הם כבר לא בהכרח אזרחים נאמנים.
כאשר אזרחים נאמנים עוברים עבירה, הגישה הבסיסית של הציבור אליהם שהם עבריינים, יש להעמידם לדין על-פי החוק ולהענישם על עבירות שביצעו. כאשר אזרחים שאינם נחשבים נאמנים ללא ספק עוברים עבירה, ולו עבירה שנוגעת לסדר הציבורי, לרכוש הציבור ולשימוש נסבל באלימות עוברים עבירה, ההתייחסות להתרחשות היא כאל פיגוע. ובתודעה הציבורית נרשם האירוע כ"עוד פיגוע טרור", ותהליך השחיקה באמון נמשך וצובר תאוצה.
ההתנהלות הערבית מאז הסכמי אוסלו, במיוחד ההתנהלות הפרובוקטיבית של קבוצות איסלאמיות קיצוניות ושל "מנהיגי" הציבור הערבי שאינם משרתים אותו כהלכה בכנסת, מכרסמת ביחסים בין הרוב למיעוט ומסכנת את המשכם. יכול טיבי לומר עשר פעמים ביום ל
אביגדור ליברמן שהאחרון נולד ברוסיה והוא ואביו נולדו בשטחים שהם כיום בריבונות ישראל - זה חסר משמעות. בשטח שולטת כיום מדינת ישראל. היא הריבון. היא שקובעת את החוקים והיא שאוכפת אותם. לכן אם ליברמן הוא אזרח נאמן וטיבי הוא אזרח מפוקפק, זה היחס שיקבל כל אחד מהם מהמדינה ומוסדותיה הנבחרים.
סבב ההתפרעויות האחרון גרם רעה רבה לערביי ישראל, והבאיש את ריחם כקבוצה בעיני רבים בישראל. לכולם ברור שאמירה כזו מכלילה ומוגזמת אבל ברמה של קבוצות גדולות וקיבוצים אתניים שיש להם גם תודעה פרטית וגם מודעות קולקטיבית, אין אפשרות לקיים אבחנות פרטניות כאלה לאורך זמן. בסיומו של יום יתקבע דימוי קולקטיבי של הקבוצה האחרת בעיני שאר הקבוצות, והוא שיקבע את היחסים הקולקטיביים, בין אם נרצה ובין אם לאו. ממצב זה חייבים להזהר ולהתרחק. מאחר שלא מדובר כאן בתאוריה היסטורית אלא במידה רבה גם באיום עכשווי, קצב התגבשות העמדות יהיה ככל הנראה מהיר למדי.
שני הצדדים, יהודים וערבים, חייבים בחשבון נפש רציני ונוקב לפני שיהיה מאוחר מדי. הערבים חייבים להבין שאם הברירה שיעמידו בפני היהודים תהיה הם או מדינת הלאום היהודי, הם יפסידו במערכה, ובגדול. היהודים חייבים להבין שכרוב הם חייבים בסובלנות רבה, אבל גם בהגדרה ברורה של עמדותיהם של המותר והאסור לכולם. במקום שקיים קיפוח, יש לתקן זאת ובמקום שהעבריינים הם יהודים, יש לטפל בהם. עם זאת, הם אכן "אדוני
הארץ", והדבר מחייב לנהוג כאדוני הארץ במקום שאין דרך אחרת, וגם לנהוג בדרך-ארץ בכל מקום שהדבר אפשרי ונחוץ.